סוגיית היחסים שבין מחשבת ישראל לפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי היא הפרויקט המעסיק אותי בדוקטורט, שאני נכנס כעת לשנתו הששית (ובס"ד האחרונה). במאמר-סקירה בשם 'פרגמטיזם: שם חדש לכמה 
צורות מחשבה ישנות ביהדות', שראה אור כעת בכתב העת דעת (גליון 82 [תשע"ז], עמ' 405-417) הצגתי ובחנתי שני ספרים:
דוד ברזיס, בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות בספרות חז"ל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשע"ה
Hannah E. Hashkes, Rabbinic Discourse as a System of Knowledge, Leiden: Brill 2015
לצד שרטוט קוי דמיון בין שני הספרים המרתקים הללו, באשר לזיהוי מקומו של הרעיון הפרגמטי במסורת היהודית, אני בוחן כמה מהטענות המועלות בהם. לדוגמה: אצל ברזיס, לגבי ההבחנה בין בית הלל לבית שמאי, על רקע הויכוחים הבין-כתתיים בשלהי בית שני; אצל השקס, לגבי גבולות הפרשנות ושאלת הנגישות לאמת חוץ-סובייקטיבית כלשהי. כמו כן, המאמר משווה בין הנחות המוצא הגלומות בכל אחד משני הספרים הללו אודות היחס בין הממד האימננטי לממד הטרנסנדנטי, דבר שיש לו השלכות עקרוניות לגבי הבנת הרעיון הפרגמטי עצמו.
לשון אחרת 