השבוע בימים שלישי (4 בנובמבר) ורביעי (י"ב חשון) יחול יום הזכרון התשעה-עשר לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל. נראה כי שירו של יהודה עמיחי, 'המקום שבו אנו צודקים', מיטיב לתאר את הלך הרוח הפונדמנטליסטי שבעטיו נרצח רה"מ בידי הרוצח הנתעב. מוזמנים להאזין ללחן שלי משנת 2008 לשירו של עמיחי:
זהות יהודית
"החיים שיש לך", יונה וולך: שיר בין כסה לעשור
יונה וולך (1985-1944) היתה משוררת פרובוקטיבית ושנויה במחלוקת. היא נפטרה ב29 לספטמבר 1985, ממש לפני 29 שנים. בין שלל שיריה יש גם שירים בעלי אופי שונה, מהורהר ועדין יותר.
כמה הערות על 'צוק איתן'
ראשית, תנחומים מעומק הלב למשפחות חללי צה"ל במבצע הצבאי עד כה, ואיחולי החלמה מהירה לפצועים. מי יתן ויהיו אלה הנפגעים האחרונים במבצע זה. לגבי מותם של תושבים עזתים 'בלתי מעורבים' במערכה הזו, יש להביע צער גם כלפי משפחותיהם של הנתונים בין סדן טרור החמאס לפטיש התקיפות הצה"ליות. איני יודע כמה זה יעזור להם (או כלל יגיע לאזניהם), אך בתוך גלי ההתלהמות היהודית-ישראלית העממית בת זמננו חשוב בעיני להשמיע זאת.
הניחו להולכים: לקידום הנגישוּת במדרכות ירושלים
עיר נפלאה, ירושלים. אבל כשזה נוגע ליכולת ללכת ברחובותיה, התמונה לעתים קרובות מורכבת יותר.
רקע
מי שניחן ביכולת הליכה עצמאית וראִייה, יכול להתגבר על מכשולים הניצבים פעמים רבות במדרכה (כמו מכונית שלא משאירה מקום למעבר או אוביקט החוסם את המדרכה באופן קבוע), על ידי חירוף נפשו וירידה לכביש. אך נכים בכסאות גלגלים, זקנים הנעזרים בהליכוֹן או עיוורים, למשל, נמצאים בבעיה גדולה ולמעשה בסכנת חיים מתמדת, כשהם מבקשים לנוע ברחוב. הנה תמונה מבוקרו של שושן פורים תשע"ד, שהיא למרבה הצער חזון נפרץ מאד במדרכות ירושלים. מי שחנה כך והשאיר 50-40 ס"מ למעבר הולכי הרגל אולי לא התכוון לרע, אך קרוב לודאי מדחיק את העובדה שהוא אחראי לסיכון חייו של הנכים, העיוורים והולכי הרגל שיאלצו לרדת בגללו לכביש.
'כנפי רוח' – דיסק משירי הרב מנחם פרומן ז"ל
לפני כתשעה חודשים נפטר הרב מנחם פרומן ז"ל.
לא זכיתי להכירו אישית, רק 'מכלי שני', כלומר דרך אנשים שהכירוהו, וכן מדבריו בעל-פה וקצת משיריו.
מכל מקום, אי אפשר היה לפספס את הרוח המיוחדת שצלחה על האיש הזה,
שהצליח ליצור חיבורים בין שמים וארץ, בין אדם לאדם (וחוה), בין מאמיני דתות שונות,
בין מאמינים ובין מי שמאמינים שאינם מאמינים.
מאֵלם ואלימות לשיחה: תרומת בתי המדרש המתחדשים בישראל
על אֵלֶם ואלימות [1]
יש קשר אפשרי בין אֵלֶם, שתיקה של היעדר תקשורת, לבין אלימות. לא כל מי שאינו מרבה לדבר הוא אלים, אך מבין האלימים, נדמה כי רבים הם אלה שלא ניסו לפתור את הסכסוך בדרך השיחה. הדוגמה המפורסמת ביותר מצויה אצל קין והבל, אצלם אנו רואים שלאחר האלם – החלה האלימות: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, 8).
מה אמר קין להבל?[2] חז"ל ופרשני המקרא לדורותיהם העלו כמה וכמה אפשרויות בנוגע לתוכן שיחתם. נראה שקין רצה לדבר עם אחיו, אך מסיבה כלשהי לא התממש רצון זה ומ'רוצה אח' נהיה קין לרוצח. כפי שכתב על כך הוגה הדעות היהודי-צרפתי אנדרה נהר (Neher): "דומה הדבר כאילו חיסול הדיאלוג היה סיבת הרצח. כיון שאחים אלו, כמו הוריהם, לא היו מסוגלים לפתח שיחה, הם המציאו משהו אחר, תחליף למילה החסרה: מוות".[3] האם יתכן ששיחה הייתה יכולה למנוע את האלימות הזו?
האם רק למידת ידע עיוני היא הבסיס לחינוך ערכי?
The soul is the prison of the body", Michel Foucault, Discipline and Punish, p. 30"
אפלטון טען כי הגוף הוא קִברה של הנשמה (Soma Sema). אפשר לומר כי טענתו הביאה למפנה אדיר בתרבות המערב שיָחסה לגוף מבטא את הזלזול האפלטוני הזה. אמירתו הנ"ל של מישל פוקו מבטאת ביקורת כלפי הצד הנוכחי במטוטלת התרבותית, שהטמיעה את תפישת אפלטון ושבה נראה כי הנשמה מתפקדת בפועל כ'כלאו של הגוף'. יחס שלילי זה אל הגוף משתקף במידה רבה במערכת החינוך שלנו. כאשר מדובר על מערכת החינוך בפינלנד, רבים מהבוחנים אותה במקומותינו שמים לב (ובצדק) לנושא האמון הרב וההשקעה במורים. אולם אחד המאפיינים המרכזיים להצלחתהּ שאליו לא ראיתי התייחסות משמעותית הוא יחסה החיובי של מערכת חינוך זו לגוף ולמקום העשייה בלמידה.
במאמר בשם 'צמצום הבגרויות כהזדמנות להרחבת הלמידה הפעלתנית' שהתפרסם בקשר עין (בטאון ארגון המורים, גליון 231, תמוז-אב תשע"ג, עמ' 28-26), ניסיתי לברר את תפקידם החינוכי של הידע העיוני והלמידה הפעלתנית, מתוך בחינת מקומו של הגוף במערכת החינוך. חובה נעימה היא להודות לריבה פריד, עורכת עמודים (בטאון הקיבוץ הדתי), על הרוח הגבית ועל פרסום הגרסה הראשונה של המאמר (גליון 762, אייר-סיון תשע"ג, עמ' 22-19).
לשון אחרת 