לפני אי-אלו שנים, כשהייתי מחנך כיתה, נהגתי להאציל אחריות על תלמידי הכיתה: כל שבוע שניים אחרים היו 'מנהיגי השבוע'. לאחרונה אני שומע יותר ויותר את הביטוי 'כוכב השבוע' במערכת החינוך, והלב נחמץ: מה בין מנהיגות ל'כוכבוּת'? מאין השתרבב המונח הזה לשיח החינוכי, ובייחוד לחינוך היהודי? למה להשתמש בכינוי שמקורו בעבודה זרה ואלילות בשביל לבטא מנהיגות?
זהות יהודית
העִסקה הסודית בין הפוסט-מודרניזם לטרנס-הומניזם
"…שהאופן בו אנו חושבים וחיים אינו בדיה גמורה או אשליה, שהאשליה היא דוקא כל המבנים האינטלקטואליים העצומים הגורמים לדרך בה אנו חושבים וחיים להיראות כמו אשליה." (פרופ' הילרי פטנם [Putnam])
הטרנס-הומניזם: שתיקה או השתקה?
קשה להאמין כיצד רבים כל כך, ובייחוד באקדמיה האמורה להיות נס החשיבה הביקורתית, שותקים לנוכח תהליכים המאיימים על אנושיות האדם, בטרנס-הומניזם ובזרועותיו הטכנולוגיות (אותן כיניתי לאחרונה בשם 'טכנולוציה') המתרברבים כְּלֶמֶך על כוונתם להדיח את האדם מהעולם.
בדרך לחיסול האדם
אנו בעיצומם של ימי אימה ושפיכות דמים נוראים, שיש לקוות שיבואו על סיומם במהרה. אני מקוה שהדברים שלהלן, העוסקים ב'מגה-בעיה' של העידן הנוכחי, יוכלו לסיע בכך ולו במשהו. הרשימה פורסמה בשינויים וקיצורים קלים במקור ראשון, מוסף שבת בראשית (כ"ז תשרי התשע"ו, 10.10.2015, עמ' 16—17), תחת השם 'בדרך לחיסול האדם'.
"בעבורי משמעותה של הדת היא סוג של מגבלות על האדם. הבעיה עם ההומניזם, כפי שפותח בידי פוירבאך, היא שהוא התיימר להאלהה של האדם, ואיני רואה דבר במאה הזו הגורם לי לרצות להאליה את האדם. […] אני סבור שהאדם הוא האל הגרוע ביותר שישנו." (פרופ' הילרי פַּטנם)
שפר מזלנו לחיות בעידן שבו הטכנולוגיה קידמה את רמת החיים האנושית באופן דרמטי. אלא שתהליכי הִנדוס האדם ו'שדרוגו' עלולים לפרק בקרוב את המין האנושי ל'על-מינים' ביולוגיים, סייבוֹרגים ובּיוֹניים (הכלאות בין אדם ומכונה). בדברים שלהלן אבקש לומר מדוע הדבר עומד בסתירה לערכי האדם בכלל והיהדות בפרט.
תוכנית 'אהבת המקדש': מה לזה וליהדות?
השבוע נכנסה בִתנו לכיתה ב' בבי"ס ממ"ד בירושלים. במסגרת זאת היא קיבלה יומן שנתי, ובסופו 'תעודת הערכה' שאחד ממרכיביה הוא 'אהבת הארץ והמקדש'. לתומי חשבתי שתורת ישראל מצוה אותנו לאהוב רק שתי ישויות: בני אדם ('ואהבת לרעך כמוך', יש המפרשים זאת באופן צר יותר, כמוסב על עם-ישראל) והקב"ה. משום מה החליט מאן דהוא לסלף את כוונת התורה. אולי יש יותר מדי אהבה בעולם, וצריך 'לפזר' אותה על דברים נוספים מלבד אנשים והאל. לי זה נראה לא רק מופרך, אלא גם מסוכן, בעידן בו מנשבות רוחות בתר-אנושיות רעות. הנה נוסח הפניה ששלחתי לפיקוח הארצי על החמ"ד (חינוך ממלכתי דתי).
על 'הבסת המוות' כהבסת האדם: על סוֹפיוּת ואנושיוּת
בני האדם מחדשים בעבודתם-הם מציאות, הגורמת במידה הולכת וגוברת לשעבודם.
(תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, אסכולת פרנקפורט: מבחר, תרגם דוד ארן, בני ברק 1993, עמ' 75)
בספרו הקודם, קיצור תולדות האנושות, תיאר פרופ' יובל נח הררי את האבולוציה של ההסטוריה האנושית – המהפכה הלשונית, החקלאית, המדעית והתעשייתית – והביע חשש כבד לגבי עתיד האנושות: "האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים באמת מה הם רוצים?" (עמ' 416).
כמה רשמים מ'פאידאה' בשבדיה ומחשבות על החברה הישראלית
השנה אני מלמד שני קורסים במכון פאידאה (Paideia) בסטוקהולם. המכון אינו אקדמי במובן הרגיל של המילה, אך הקורס הנלמדים מוכרים לתלמידים להשלמת MA באוניברסיטת היידלברג. התלמידים, צעירים מרשימים מאד ומלומדים, באים מרקעים משפחתיים יהודיים מגוונים (לאו דוקא במובן ההלכתי המסורתי), ומטרת המכון היא להעמיק את יכולתם לפעול ולהנהיג בקהילותיהם מתוך רוח של זהות יהודית פלורליסטית. בנובמבר לימדתי קורס מבואי מרוכז בן שבועים על הגות יהודית בימה"ב, וכעת אני מלמד קורס מבואי על הגות יהודית בעת החדשה. התלמידים, כעשרים וחמישה במספר, מגיעים ממגוון ארצות אירופה, מארמניה ועד ספרד, מרוסיה ועד אנגליה, וזו חוויה מרתקת בעבורי.
אברהם יהושע השל: האכפתיות ואנחנו
הרב פרופ' א"י השל נולד בוורשה בשנת 1907 כנצר לשושלת חסידית חשובה ונפטר בניו-יורק בשנת 1972. בקיצור נמרץ, אפשר לומר כי בתקופה זו היה השל לדמות בולטת בהגות היהודית ובחקירתה, לימד ב-JTS בניו-יורק והיה פעיל לקידום זכויות אזרח בארה"ב. במרכז הגותו (ולמעשה גם במוקד מחקריו) ניצבת דמותו של 'האל האכפתי' הפונה אל האדם, כשהוא מוטרד מצלמו האנושי המוסרי.
לשון אחרת 