על זה תוכלו לשמוע בהרצאה שאתן ביום ג הבא (16.9.2025) במועדון פרגמון במרכז ירושלים, הממוקם בין מגרש הרוסים לרח' יפו. לפני כחודש העלינו שם מופע אקוסטי של לחניי לשירי משוררים, ואני שמח להגיע לשם בכובעי השני, כמרצה למחשבת ישראל (או פילוסופיה יהודית, ככינויה באוניברסיטת בר-אילן). אני מקוה שהמיזם התרבותי-רעיוני הזה יעלה יפה – זה תלוי גם בכם (-:

ובלי קשר, הנה האלבום 'החיים שיש לך – מסע בשירי משוררים' שהוצאתי הקיץ, של לחנים שלי לשירי משוררים מלפני כמעט שני עשורים. אם תאהבו את השירים (אפשר להאזין להם גם כפלייליסט כאן בערוץ היוטיוב של הפרויקט), אתם מוזמנים להגיב על הסרטונים ולכתוב את דעתכן/ם, לפרגן בחיבוב ולהעביר הלאה לחברים ומשפחה ולהזמין אותם גם להירשם לערוץ – זה ממש חשוב לגבי האמון שהפרויקט מקבל ממי שעדיין לא מכירים אותו. לפרויקט שירי המשוררים שלי יש גם אינסטגרם – מוזמנים להירשם גם אליו.

בתקוה שעד יום שלישי הבא יחזרו 48 חטופינו שנמקים כבר 704 ימים נוראים בשבי בעזה.

ולכל מנויי האתר, כבר בתפילה שתתחדש עליכם ועל כולנו שנה טובה, שנת נחמה, שלום ושגשוג. מי יתן ותהא זו שנה פוריה. נדב

זו כבר ה'שבת זכור' השניה במלחמה הנוכחית, שהחלה בפלישת חמאס לנגב המערבי בשמחת תורה תשפ"ד. נכון לכתיבת טור זה, 59 חטופים עדיין מוחזקים בעזה מזה 515 ימים, רבים מהם לצערנו אינם בין החיים. זו אולי 'שבת זכור' הראשונה שבה אנו יכולים אולי להביט על פרעות שמחת תורה תשפ"ד מנקודת מבט של ריחוק זמן כלשהו; אנו יכולים אולי להתחיל לדמיין איך נרגיש כשנחשוב על המלחמה הזו בעוד עשור או שניים.

[פורסם בגליון שבת שלום 1196, פרשת שמות, תשפ"א, עמ' 4-2, וכן באתר של ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך]

פעם ראיתי המלטה של עגל רך. העגל יצא ממעי אמו הפרה, והוטח על רצפת הבטון הקרה שעליה עמדה הפרה. תהיתי: מדוע עגל שזה עתה נולד צריך לחוות את המפגש הראשוני עם העולם כחבטה? מדוע לא לאפשר לעגל לנחות על מצע נעים ברגע היוולדו, כמו המלטה המתרחשת באחוּ? את השאלה הזו, כפי שנראה, אפשר להעלות גם לגבי בנות ובני אדם.

האם יתכן ששוטרים יקבלו בחורף הקרוב הוראה לירות כדורי גומי אל מפגינים ברחובות הערים בישראל? אולי אפילו אש חיה? ואם יקרה כדבר הזה, האם יהיה לשוטרים בשטח את תעצומות הנפש לומר 'לא'? את השאלות הללו, כפי שעולה מטור שפרסמתי כעת בזמן ישראל, צריך לבחון בין היתר לאור אירועי הירי אל מפגינים פלסטינים לא חמושים שאירעו לפני כשנתיים וחצי בגבול רצועת עזה, וגם לאור אסון נחל צפית שאירע לאחר מכן באותו אביב.

אתמול בבוקר קראתי בעיתון דבר על שני מקרים באילת ובירושלים שבהם נמצאה גופת אדם ערירי במצב רקבון מתקדם. התמונה שהופיעה בכתבה, של הרחוב בירושלים שבו אירע המקרה נראתה לי מוכרת – מדובר ברח' שבו אני מתגורר כעת בירושלים. גם המיקום של האמבולנס בתוך הרחוב היה נראה לי מוכר, ובהמשך היום הסתבר לי שמדובר ממש בבנין בו אנו גרים. אלמלא היינו נתונים כבר כמעט שבועיים בבידוד ביתי (לא יצאנו עדיין מהדירה אליה נכנסנו עם חזרתנו מארה"ב) הייתי בודאי חש רגשי אשמה עמוקים מאד. מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מגלם את הרעות החולות של הניכור העירוני המודרני? אבל, כאמור, טרם זכינו להכיר את רוב שכנינו לבנין. המשך…