אנו בעיצומם של ימי אימה ושפיכות דמים נוראים, שיש לקוות שיבואו על סיומם במהרה. אני מקוה שהדברים שלהלן, העוסקים ב'מגה-בעיה' של העידן הנוכחי, יוכלו לסיע בכך ולו במשהו. הרשימה פורסמה בשינויים וקיצורים קלים במקור ראשון, מוסף שבת בראשית (כ"ז תשרי התשע"ו, 10.10.2015, עמ' 16—17), תחת השם 'בדרך לחיסול האדם'.

"בעבורי משמעותה של הדת היא סוג של מגבלות על האדם. הבעיה עם ההומניזם, כפי שפותח בידי פוירבאך, היא שהוא התיימר להאלהה של האדם, ואיני רואה דבר במאה הזו הגורם לי לרצות להאליה את האדם. […] אני סבור שהאדם הוא האל הגרוע ביותר שישנו." (פרופ' הילרי פַּטנם)

שפר מזלנו לחיות בעידן שבו הטכנולוגיה קידמה את רמת החיים האנושית באופן דרמטי. אלא שתהליכי הִנדוס האדם ו'שדרוגו' עלולים לפרק בקרוב את המין האנושי ל'על-מינים' ביולוגיים, סייבוֹרגים ובּיוֹניים (הכלאות בין אדם ומכונה). בדברים שלהלן אבקש לומר מדוע הדבר עומד בסתירה לערכי האדם בכלל והיהדות בפרט.

המשך…

בני האדם מחדשים בעבודתם-הם מציאות, הגורמת במידה הולכת וגוברת לשעבודם.

(תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, אסכולת פרנקפורט: מבחר, תרגם דוד ארן, בני ברק 1993, עמ' 75)

בספרו הקודם, קיצור תולדות האנושות, תיאר פרופ' יובל נח הררי את האבולוציה של ההסטוריה האנושית – המהפכה הלשונית, החקלאית, המדעית והתעשייתית – והביע חשש כבד לגבי עתיד האנושות: "האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים באמת מה הם רוצים?" (עמ' 416).

המשך…

הנה משפט יפה של פולי ון ליר (Polly Van Leer), שראיתי הבוקר במכון ון-ליר בירושלים, ליד הספריה:

המודעות לאמת המשולשת – הקשר הבל יינתק בין כל בני האדם, תלותם ההדדית שאין מנוס ממנה ושוויון הערך של תרומותיהם המגוונות – היא יסוד מוצק ואולי היסוד המהימן היחידי שעליו יכולה להיכון אחוות אנוש אמיתית עלי אדמות."

כל מיני תהליכים בעולמנו מאתגרים את (שלא לומר מעיבים על) חיוניותם של שלושת הרכיבים אותם מציינת פולי ון ליר (1893-1974) בכינונה ובתחזוקה של האחווה האנושית, ועל כך שוה להרחיב בהזדמנות אחרת. בכל מקרה, אהבתי את האופן בו היא כורכת אותם יחד.

השבוע בימים שלישי (4 בנובמבר) ורביעי (י"ב חשון) יחול יום הזכרון התשעה-עשר לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל. נראה כי שירו של יהודה עמיחי, 'המקום שבו אנו צודקים', מיטיב לתאר את הלך הרוח הפונדמנטליסטי שבעטיו נרצח רה"מ בידי הרוצח הנתעב. מוזמנים להאזין ללחן שלי משנת 2008 לשירו של עמיחי:

המשך…

The soul is the prison of the body", Michel Foucault, Discipline and Punish, p. 30"

אפלטון טען כי הגוף הוא קִברה של הנשמה (Soma Sema). אפשר לומר כי טענתו הביאה למפנה אדיר בתרבות המערב שיָחסה לגוף מבטא את הזלזול האפלטוני הזה. אמירתו הנ"ל של מישל פוקו מבטאת ביקורת כלפי הצד הנוכחי במטוטלת התרבותית, שהטמיעה את תפישת אפלטון ושבה נראה כי הנשמה מתפקדת בפועל כ'כלאו של הגוף'. יחס שלילי זה אל הגוף משתקף במידה רבה במערכת החינוך שלנו. כאשר מדובר על מערכת החינוך בפינלנד, רבים מהבוחנים אותה במקומותינו שמים לב (ובצדק) לנושא האמון הרב וההשקעה במורים. אולם אחד המאפיינים המרכזיים להצלחתהּ שאליו לא ראיתי התייחסות משמעותית הוא יחסה החיובי של מערכת חינוך זו לגוף ולמקום העשייה בלמידה.

במאמר בשם 'צמצום הבגרויות כהזדמנות להרחבת הלמידה הפעלתנית' שהתפרסם בקשר עין (בטאון ארגון המורים, גליון 231, תמוז-אב תשע"ג, עמ' 28-26), ניסיתי לברר את תפקידם החינוכי של הידע העיוני והלמידה הפעלתנית, מתוך בחינת מקומו של הגוף במערכת החינוך. חובה נעימה היא להודות לריבה פריד, עורכת עמודים (בטאון הקיבוץ הדתי), על הרוח הגבית ועל פרסום הגרסה הראשונה של המאמר (גליון 762, אייר-סיון תשע"ג, עמ' 22-19).

המשך…

שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים

אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב.

דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו

עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך. 

אין צורך להרחיב לגבי הוראת הברייתא הזו, תכניה והקשריה – המדריך למורה של הספר 'ובחרת בחיים – ערך חיי אדם בתרבות ישראל' עושה זאת מצוין.

המשך…