לפני כתשעה חודשים נפטר הרב מנחם פרומן ז"ל.
לא זכיתי להכירו אישית, רק 'מכלי שני', כלומר דרך אנשים שהכירוהו, וכן מדבריו בעל-פה וקצת משיריו.
מכל מקום, אי אפשר היה לפספס את הרוח המיוחדת שצלחה על האיש הזה,
שהצליח ליצור חיבורים בין שמים וארץ, בין אדם לאדם (וחוה), בין מאמיני דתות שונות,
בין מאמינים ובין מי שמאמינים שאינם מאמינים.
על אֵלֶם ואלימות [1]
יש קשר אפשרי בין אֵלֶם, שתיקה של היעדר תקשורת, לבין אלימות. לא כל מי שאינו מרבה לדבר הוא אלים, אך מבין האלימים, נדמה כי רבים הם אלה שלא ניסו לפתור את הסכסוך בדרך השיחה. הדוגמה המפורסמת ביותר מצויה אצל קין והבל, אצלם אנו רואים שלאחר האלם – החלה האלימות: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, 8).
מה אמר קין להבל?[2] חז"ל ופרשני המקרא לדורותיהם העלו כמה וכמה אפשרויות בנוגע לתוכן שיחתם. נראה שקין רצה לדבר עם אחיו, אך מסיבה כלשהי לא התממש רצון זה ומ'רוצה אח' נהיה קין לרוצח. כפי שכתב על כך הוגה הדעות היהודי-צרפתי אנדרה נהר (Neher): "דומה הדבר כאילו חיסול הדיאלוג היה סיבת הרצח. כיון שאחים אלו, כמו הוריהם, לא היו מסוגלים לפתח שיחה, הם המציאו משהו אחר, תחליף למילה החסרה: מוות".[3] האם יתכן ששיחה הייתה יכולה למנוע את האלימות הזו?
"וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל… וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ" (שופטים ג 11-10)
"שלח לי שקט ירחי…" (יונה וולך, 'שקט')
מי מכם לא מכיר את המצב הבא: יצאתם עם חברים או עם המשפחה לטבע, לפארק או שטח פתוח וכל רצונכם היה רצון להעביר לילה נינוח בטבע, שבת נעימה ליד מעין. אי שם בשעת ערב (אם לא כבר שהתמקמתם) מגיעה חבורת דציבלופילים (חובבי רעש) צעירה, מצוידת ברמקולים מחוברים לרכב או לגנרטור, משמיעה מוסיקה בקולי קולות ואינה מפסיקה עד אמצע הלילה, ואין לאל ידכם (או למשטרת ישראל) להושיע?
The soul is the prison of the body", Michel Foucault, Discipline and Punish, p. 30"
אפלטון טען כי הגוף הוא קִברה של הנשמה (Soma Sema). אפשר לומר כי טענתו הביאה למפנה אדיר בתרבות המערב שיָחסה לגוף מבטא את הזלזול האפלטוני הזה. אמירתו הנ"ל של מישל פוקו מבטאת ביקורת כלפי הצד הנוכחי במטוטלת התרבותית, שהטמיעה את תפישת אפלטון ושבה נראה כי הנשמה מתפקדת בפועל כ'כלאו של הגוף'. יחס שלילי זה אל הגוף משתקף במידה רבה במערכת החינוך שלנו. כאשר מדובר על מערכת החינוך בפינלנד, רבים מהבוחנים אותה במקומותינו שמים לב (ובצדק) לנושא האמון הרב וההשקעה במורים. אולם אחד המאפיינים המרכזיים להצלחתהּ שאליו לא ראיתי התייחסות משמעותית הוא יחסה החיובי של מערכת חינוך זו לגוף ולמקום העשייה בלמידה.
במאמר בשם 'צמצום הבגרויות כהזדמנות להרחבת הלמידה הפעלתנית' שהתפרסם בקשר עין (בטאון ארגון המורים, גליון 231, תמוז-אב תשע"ג, עמ' 28-26), ניסיתי לברר את תפקידם החינוכי של הידע העיוני והלמידה הפעלתנית, מתוך בחינת מקומו של הגוף במערכת החינוך. חובה נעימה היא להודות לריבה פריד, עורכת עמודים (בטאון הקיבוץ הדתי), על הרוח הגבית ועל פרסום הגרסה הראשונה של המאמר (גליון 762, אייר-סיון תשע"ג, עמ' 22-19).
המִתוה
נראה כי בנושא 'מתוה לפיד' לשוויון בנטל רב הדיבור על ההיבט הצבאי וכמעט שנעדר השיח על משמעויותיו האזרחיות. קל להאשים את לפיד ובנט במיליטריזם ובשותפות בין האוחזים במה שניתן לתארו כהגמוניה אשכנזית ישנה, או בבורגנות המרוכזת בעצמה. אולם קריאה במסמך עליו התחייב לפיד טרם הבחירות מגלה את משמעותו החברתית החשובה, שיש לחשוש שתמוסמס בהיעדר תשומת לב ציבורית.
אחד הדברים הצריכים עיון בשיח הישראלי התקשורתי הוא הדיבור על מעמד הביניים כתכלית המדינה. מתי הוחלט שרק למענו של מעמד הביניים הוקמה מדינת היהודים?
"לדמוקרטיה מובנים רבים, אך אם יש לה מובן מוסרי כלשהו, הריהו מצוי בקביעה שמבחנם העליון של כל המוסדות הפוליטיים וההסדרים התעשייתיים הוא בתרומה שלהם לצמיחתו המקֵפת של כל חבֵר בחברה." (John Dewey, Reconstruction In Philosophy, p. 186 [תרגום נ.ב.])
אפשר וצריך להתווכח למי להצביע בבחירות הקרובות לכנסת התשע-עשרה. בשורות הבאות אנסה להציע מספר התלבטויות המעסיקות אותי בענין זה.
לשון אחרת 