השבוע נכנסה בִתנו לכיתה ב' בבי"ס ממ"ד בירושלים. במסגרת זאת היא קיבלה יומן שנתי, ובסופו 'תעודת הערכה' שאחד ממרכיביה הוא 'אהבת הארץ והמקדש'. לתומי חשבתי שתורת ישראל מצוה אותנו לאהוב רק שתי ישויות: בני אדם ('ואהבת לרעך כמוך', יש המפרשים זאת באופן צר יותר, כמוסב על עם-ישראל) והקב"ה. משום מה החליט מאן דהוא לסלף את כוונת התורה. אולי יש יותר מדי אהבה בעולם, וצריך 'לפזר' אותה על דברים נוספים מלבד אנשים והאל. לי זה נראה לא רק מופרך, אלא גם מסוכן, בעידן בו מנשבות רוחות בתר-אנושיות רעות. הנה נוסח הפניה ששלחתי לפיקוח הארצי על החמ"ד (חינוך ממלכתי דתי).

המשך…

תהליכי הדה-הומניזציה בישראל אינם מסתכמים בהשוואת ערביי ישראל ולהט"בים לבהמות, בהתרם דמם וברציחתם. בשורות הבאות אתיחס לתהליך גלובלי האמור להטריד כל אחד מאיתנו, הנוגע לשאלה פשוטה: האם גם נכדינו יזכו להיות בני אדם? כל מי שקרא את הספר החדש של יובל נח הררי 'ההיסטוריה של המחר' עשוי להיות מוטרד מכך. פרופ' הררי טוען גם כי "ההסטוריה החלה כשבני אדם המציאו אלים, ותגמר כשבני אדם יהפכו לאלים". בשונה מכך, אני מקוה שהתהליך של חיסול האנושות והאנושיות אינו גזירת גורל: לא "ההסטוריה תגמר כְּשְ", אלא האנושות "עלולה להגמר אם". בשורות הבאות אתייחס להבט מסוים של הנושא, בהקשר של עובדי קבלן ושל ההחלפה של עובדים ברובוטים, המשחרת לפתחנו.

המשך…

מה אפשר ללמוד על מערכת החינוך מתוך מבט עליה 'בגובה העיניים'?

שר החינוך הנכנס, ח"כ נפתלי בנט, שלום וברכה.

הרשה לי לעסוק כאן לא בתהליכים ניהוליים גדולים, אלא ב'משתמשי הקצה' של מערכת החינוך. כאיש היי טק ותיק אתה ודאי מודע לצורך לתכנן בדקדקנות את הישׂימוּת של מערכות לטובת משתמשיהן. בבתי הספר בישראל מלמדים ומחנכים, לומדים, מתחנכים ועובדים כמעט רבע מתושביה, אבל נראה כי אין מרבים לבדוק את 'חוויית המשתמש' שלהם ולתת דין וחשבון עליה.

בכוחך לשנות זאת. בוא אל השטח ו'היכנס למבוך מהסוף', בנעליהם של 'שחקני מפתח' בבית הספר: תלמידים, מורים ומחנכים, יועצות, מנהלים וגם שומרים ועובדי ניקיון. ודאי תסכים שבמערכת זו ריבוי המשימות, המוטלות על אנשים רבים, הוא מוגזם ביחס לזמן ולמקום העומדים לרשותם. יש הרבה מה לשפר, וביכולתך לאפשר ולהנהיג זאת. הנה כמה נקודות השוות התייחסות (יש כמובן נושאים חשובים אחרים).

המשך…

בני האדם מחדשים בעבודתם-הם מציאות, הגורמת במידה הולכת וגוברת לשעבודם.

(תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, אסכולת פרנקפורט: מבחר, תרגם דוד ארן, בני ברק 1993, עמ' 75)

בספרו הקודם, קיצור תולדות האנושות, תיאר פרופ' יובל נח הררי את האבולוציה של ההסטוריה האנושית – המהפכה הלשונית, החקלאית, המדעית והתעשייתית – והביע חשש כבד לגבי עתיד האנושות: "האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים באמת מה הם רוצים?" (עמ' 416).

המשך…

הנה משפט יפה של פולי ון ליר (Polly Van Leer), שראיתי הבוקר במכון ון-ליר בירושלים, ליד הספריה:

המודעות לאמת המשולשת – הקשר הבל יינתק בין כל בני האדם, תלותם ההדדית שאין מנוס ממנה ושוויון הערך של תרומותיהם המגוונות – היא יסוד מוצק ואולי היסוד המהימן היחידי שעליו יכולה להיכון אחוות אנוש אמיתית עלי אדמות."

כל מיני תהליכים בעולמנו מאתגרים את (שלא לומר מעיבים על) חיוניותם של שלושת הרכיבים אותם מציינת פולי ון ליר (1893-1974) בכינונה ובתחזוקה של האחווה האנושית, ועל כך שוה להרחיב בהזדמנות אחרת. בכל מקרה, אהבתי את האופן בו היא כורכת אותם יחד.

מבצר הבופור, מבט מצפון לדרום. ברקע, משמאל: רכס רמים בגליל המזרחי. בחלקו הימני של המבצר ניתן לראות את המוצב הצה"לי  (צילומים אם לא צוין אחרת: נדב)

בימים אלה ימלאו חמש-עשרה שנים לנסיגה הסופית של צה"ל מלבנון: בליל ה-23 למאי פונו מוצבי העומק, ובבוקר ה-24 במאי שנת 2000 הושלמה היציאה מרצועת הביטחון.

רבים תיארו זאת ככניעה או בריחה; נכון שההחלטה נפלה לאור דם רב של חיילי צה"ל שנשפך שם בשנות ישיבתנו ברצועת הביטחון, אך אפשר גם לומר שהיכולת לשנות פרדיגמה בטחונית היא ההיפך מאשר כניעה. לא פחות חשוב מכך, המבצע המורכב הזה לא עלה בחייו של חייל אחד אפילו. בשורות הבאות אבקש לספר מעט על חלקם של לוחמי השריון בפינוי הבופור, בסיפור שטרם סופר, וליתר דיוק – סופר לא נכון.

נתחיל כמעט מהסוף, כלומר מרגע פיצוץ מוצב הבופור, שנמצא ברכס 'עלי-טאהר' בלבנון, שבחלקו הצפוני יותר היה מוצב מפורסם נוסף, מוצב 'דלעת'. בספר אם יש גן עדן של רון לֵשֵם, שהפך אחרי כן בידי הבמאי יוסף סידר לסרט 'בופור' (בשנת 2007), שׂם לֵשם בפיו של מפקד צוות הלוחמים של חה"ן נח"ל את תיאור הרגעים הדרמטיים:

המשך…

מושרשותו של הניאו-ליברליזם בשמאל הישראלי

הרבה כבר נכתב על הבחירות שחלפו. במאמר בשם 'בחירות 2015: הכשל המעמדי של השמאל' כתב פרופ' דני גוטוויין על כך שהבחירות האחרונות לא היו 'טעות' של מצביעים בני המעמד הנמוך בחברה הישראלית, אלא הבעת אי-אמון מעמדית של העניים בשמאל, הנתפס כמחוז שבע ומנותק. השמאל, לטענת גוטווין, ברובו אינו מנסה לכונן ממלכתיות הוגנת אלא פשוט עושה את מה שעושים שאר המגזרים: משתמש במשטר המגזור וההפרטה לשם שירות האינטרסים של חבריו, תוך התעלמות מבעיותיהם של העניים בישראל. התיזה של גוטווין ודאי מעצבנת רבים, אך דומה כי לא לחינם: בעשורים האחרונים מפלגות השמאל-מרכז כמעט אינן מאתגרות את המדיניות הניאו-ליברלית המקודמת על ידי ממשלות ישראל, ולמעשה לקחו חלק בגלי ההפרטה.

המשך…