זו כבר ה'שבת זכור' השניה במלחמה הנוכחית, שהחלה בפלישת חמאס לנגב המערבי בשמחת תורה תשפ"ד. נכון לכתיבת טור זה, 59 חטופים עדיין מוחזקים בעזה מזה 515 ימים, רבים מהם לצערנו אינם בין החיים. זו אולי 'שבת זכור' הראשונה שבה אנו יכולים אולי להביט על פרעות שמחת תורה תשפ"ד מנקודת מבט של ריחוק זמן כלשהו; אנו יכולים אולי להתחיל לדמיין איך נרגיש כשנחשוב על המלחמה הזו בעוד עשור או שניים.

הזכרון הוא אחד הנכסים החשובים ביותר ביהדות: המצוות הבולטות מזכירות לנו את גאולתנו בידי הקב"ה ממצרים, מ'בית עבדים'; את בריאת העולם, המתחדשת תמיד בטובו ובחסדו של הקב"ה. בשירת האזינו (דברים לב) אנו מצווים: "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ". בפרשתנו, פרשת תצוה, כתוב "וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. מו וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשָׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיהֶם" (שמות כט, מה-מו). בפרשתנו מוזכרים חפצים קדושה רבים ששימשו במשכן, שמטרתם היתה להנכיח את שכינת האל, ולהטמיע בעם ישראל את העקרונות המוסריים של התורה.

אנו אפילו מוצאים את המילה 'זכרון' בפרשה: "וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל לִבּוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ לְזִכָּרֹן לִפְנֵי ה' תָּמִיד. וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה' וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת מִשְׁפַּט בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל לִבּוֹ לִפְנֵי ה' תָּמִיד" (שמות כח, כט-ל). להבדיל מגישה הסטוריציסטית מודרנית שביקשה להיפטר מהעבר ולהפכו לאוסף של נתונים יבשים, הזכרון ביהדות ובפסוק "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם" הוא ענין שכלי ורגשי עמוק. כידוע, באנתרופולוגיה הפילוסופית של התנ"ך, ה'לב' הוא מקום החכמה, בעוד הכליות או הבטן הן מושב הרגש. מאז הפילוסוף רנה דקרט במאה הי"ז, רבים מורגלים לתפיסה אחרת, שבה שני הרכיבים זזו קצת למעלה – החכמה עלתה לראש או למוח, והרגש עלה אל הלב. אולם בתנ"ך דוקא הלב הוא מושבה של החכמה. בשונה מעמדת דקרט, ובדומה לגישה הפרגמטיסטית של ויליאם ג'יימס החכמה בתנ"ך היא מהולה ברגש, וליתר דיוק במה שמכונה היום 'רגשות רציונליים', או רציונליות שיש לה בסיס רגשי מסוים. עמדה כזו לגבי החיוניות המאפיינת את הזכרון היהודי ניסח ההסטוריון יוסף חיים ירושלמי בספרו החשוב זכור.

כדברי הרב יונתן זקס: "להיות יהודי זה להיות בעל חוש היסטורי"; "להיות יהודי זה להיות בעל זיכרון. עכשיו, זיכרון יכול להיות נטל. לאנשים מסוימים זהו נטל כמעט בלתי אפשרי. אבל הוא גם ברכה". להיות יהודים מחייב אותנו לזכור, חרף הפחד העמוק – היהודי גם הוא – הנובע מכך שהזכרון מחייב אותנו למעשים; הרבה יותר פשוט לשכוח את נטל העבר ו'לזרום' על ההווה, ובלשונו הביקורתית של המשורר יהודה עמיחי "שהר הזכרון יזכור במקומי". במצב כזה אנו נידונים בדרך כלל לחזור על אותן הטעויות.

שבת זכור מזכירה לנו שלזכור זה דבר חשוב, ואף חובה מוסרית של ממש: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח". (דברים כה, יז-יט). במקרה הזה, כמו בזכירה של שעבוד מצרים, אנו מצווי לציין דוקא את נקודת השפל, הכאב והקושי, ולא לטייח או לרטש אותה בפוטושופ.

לאסוננו, חווינו בדורנו התנהגות עמלקית שכזו ב7 באוקטובר 2023, באותו אזור של ארץ פלישתים שבה ישבו פעם עמלקים. מי שמסוגל לקחת בשבי בכח הזרוע אם ובניה הפעוטים, ללא חמלה, והעזתים שראו את חבריהם הנוח'בות מבצעים את החטיפה הזו ולא היסו בחלאות האדם הללו, מזכירים לנו רוע צרוף מהו.

לנו כחברה יהודית וישראלית יש עוד חשבון נפש עמוק לקיים, בראש ובראשונה כלפי מי שגידלו את 'המן' הזה וראו בו נכס ושותף, ומי שהיה בידם לצמצם את היקפי הפגיעה שספגו אחיותינו ואחינו, חלוצי וגיבורי הנגב המערבי. מאויבינו קשה לצפות להגן עלינו, אבל ממנהיגינו ומהצבא שלנו אנו בהחלט זכאים לצפות להגנה, ולכן הקמת ועדת חקירה ממלכתית מאוזנת ומקובלת היא ענין חיוני, שאסור לדחות. אותה שבת שמחת תורה שבה נהפך ששוננו לאבל, היתה למעשה שבת שָׁכוֹח, שבה הסתבר ששכחנו להיות מהי חברה מתפקדת, שרבים בה עסקו בשיסוי, בביתור ישראל ל'ראשונה' ו'שניה', בשריפת אסמים ובפירוד במקום בחיבור ובבניה; הסתבר שזנחנו את מה שכיניתי לאחרונה בשם שפת הרציף והרצף, לטובת שפת תהום חלולה וריקנית; שבחרנו להיות מונהגים על ידי יהודים שכנגד העקרון היסודי של שלילת האלילות בתנ"ך, טוענים שהם או אנו ה'בעלים' של הר בית ה' (מה היה אומר הנביא הושע?).

זכרון ציבורי או לאומי בריא הוא אפוא היכולת לחשוב על העבר באופן צופה פני עתיד, המקדם את ההווה. דומני שהמשוררת יונה וולך היטיבה לתאר את החוש היהודי הזה, בשירה 'החיים שיש לך':

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ \ הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ \ הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה \ מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית, הַבְּרִיאָה \ בְּרָא אֶת עַצְמְךָ \ זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר \ הַיָּחִיד שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא \ כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ \ גַּלֵּה אוֹתוֹ, הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה \ הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ \ כְּעַל שִׁעוּר רַע עַל מַה שֶּׁהָיָה \ כְּעַל עֹנֶשׁ הַרְחָקָה \ עֲמִידָה בַּפִּנָּה נוֹקְאַאוּט בַּסִּבּוּב הָרִאשׁוֹן \ תַּקֵּן, כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא, כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

וולך כנראה לא היתה מדמיינת שהשיר שלה יתאר באופן קולע כל כך את מה שכולנו בחברה הישראלית ספגנו ב7 באוקטובר 2023 – "נוקאאוט בסיבוב הראשון"; רבים כל כך בנגב המערבי ומעבר לו, לוחמים ישראלים יקרים שחשו להגנתם מיד צר, ספגו את המכה הזו בגלל כולנו ועבור כולנו, על לא עוול בכפם. וולך אינה מטייחת – העבר האנושי תמיד כולל כשלונות ומפלות – ולהיות יהודי משמעו להיות מסוגל להודות בהם, ולחתור בכנות ובאומץ לתיקון ולשיפור, בודאי ללא סתימת הפיות של מי שספגו בעבורנו את המכה הנוראה. האם נדע להודות בטעויותינו, ולהפיק את הלקחים הדרושים? או שמא נלפף את עצמנו ואת מנהיגינו בדברי חנופה, האדרה עצמית, ושירים שטחיים האומרים שאהבת הקב"ה אלינו אינה תלויה במעשינו, שאין לנו כל אחריות על חיינו, ושהרכבת הלאומית שלנו לא נמצאת אף פעם בסיכון של ירידה מהפסים או נסיעה ליעד הלא נכון? או לחילופין, האם ננסה כחברה וכיחידים לתקן, כדברי וולך, ולהיות לעזר עבור מי שנפגעו מהטבח הנורא ומהמלחמה שבעקבותיו?

* הלחן דלעיל של נדב לשיר 'החיים שיש לך' של יונה וולך הוא חלק מפרויקט לחנים לשירי משוררים. 'החיים שיש לך' הוא שיר הנושא של מיני-אלבום שיושק עם מוסיקאים נהדרים ואורחים מיוחדים במופע ב'בית היוצר' בתל-אביב ב-12 במרץ 2025, וב'נוקטורנו לייב' בירושלים ב-19 במרץ

אהבתם? שתפו הלאה!