שלום

למה עקרון 'שתי מדינות לשני עמים' עלול להסתבר כימין קיצוני

העת הזו מעלה שאלות הרות גורל לגבי מדינת ישראל. הויכוח בין ימין לשמאל (לענין חוץ ובטחון) במדינה נדוש עד דק. בשנה שעברה עורר ספרו של מיכה גודמן, מלכוד 67, דיון רענן ומחודש בנושא. בעבורי, הבעיה העיקרית לגבי חיי פלסטינים היא בראש ובראשונה הומניטרית. לא כואב לי על כך שלפלסטינים אין צבא סדיר, מה שנחשב בעיני רבים (מדי) בעולמנו למימושה הנאצל של הלאומיות. כואב לי כשאנשים מנושלים משדותיהם; צר לי שחיילינו נאלצים לתחזק שלטון צבאי ביו"ש. כן, יש שם כיבוש צבאי, ואיני מכיר אף אחד בישראל שחושב שהמצב הנוכחי הוא האידיאלי. הויכוח הוא על הפתרון הטוב ביותר, או הכי פחות גרוע. בתוך כך, צריך תמיד לזכור שיכול להיות גם הרבה יותר גרוע. הפלסטינים, כך נראה, לא החמיצו הרבה הזדמנויות להחמיר את מצבם. גם לישראל יש כמובן אחריות לעוולות רבות. אבל נראה שהססמה "שתי מדינות לשני עמים" היא בגדר דוגמה (dogma), אמירה שמנהיגים ישראלים נדרשים להצהיר עליה, אך לא ברור מה ישימותה. למעשה, נראה שהפלסטינים מבינים שהפתרון הזה יהיה גרוע מאד בשבילם, ומרגע שהם מבינים שהפתרון הזה הולך כעת להכפות עליהם, הם נסים על נפשם.

המשך…

כמה הערות על 'צוק איתן'

ראשית, תנחומים מעומק הלב למשפחות חללי צה"ל במבצע הצבאי עד כה, ואיחולי החלמה מהירה לפצועים. מי יתן ויהיו אלה הנפגעים האחרונים במבצע זה. לגבי מותם של תושבים עזתים 'בלתי מעורבים' במערכה הזו, יש להביע צער גם כלפי משפחותיהם של הנתונים בין סדן טרור החמאס לפטיש התקיפות הצה"ליות. איני יודע כמה זה יעזור להם (או כלל יגיע לאזניהם), אך בתוך גלי ההתלהמות היהודית-ישראלית העממית בת זמננו חשוב בעיני להשמיע זאת.

המשך…