ימים קשים עוברים על העולם הזה: בסוריה מתרחש כבר שנים טבח נוראי, שמגיע כמעט לממדי השואה הארמנית, ובימים האחרונים התבשרנו על שיא (או שפל) נוסף בטבח האיום הזה, ויש לקוות שמנהיגי העולם לא יפעילו כלפיו את מדיניות היד הנעלמה.
לצד זאת, מתרחש בישראל תהליך פירוק שיטתי ששפיכות הדמים גלומה בו עדיין רק במובלע: ראש ממשלת ישראל ושלוחיו עמלים על פירוק השידור הציבורי. צעד חמור מאד, לא רק בגלל שרה"מ נמצא בניגוד עניינים חמור (הוא מוטב של עיתון שהוא מוטב של מצב שבו תקטן עוד יותר התחרות בתחום התקשורת בישראל) אלא כי פירוק השידור הציבורי משמעותו היא ששידור ציבורי איכותי המנסה לשפר ולתקן ולבקר את הטעון שיפור, לא יהיה חופשי לומר את דברו, אלא יהיה כפוף לאינטרסים מסחריים ולבעלי הון. וזה, במצב שבו ברור לכולנו שחופש הביטוי ב'שוק החופשי', כלומר ברשתות החברתיות, דומה יותר ויותר לדיקטטורה. אריאל סרי-לוי הגדיר יפה את האיזון הראוי בין השידור הציבורי לבין התחום הפרטי:
לשון אחרת 