פרגמטיזם

'כי האדם שבאדם ינצח' – לקידום מדעי רוח האדם

לצד הפוגרום שהתרחש כעת בעיירה מונסי בניו יורק, הדיון הציבורי מסביב חטיפת ילדי תימן, מדינת/ארץ ישראל ההופכת במהירות למזבלה, ולצד סוגיות אחרות, מוטרדים רבים בעת הזאת, ובצדק, מהמגמה של 'ירידת מדעי הרוח' בישראל. מלומדים רבים נותנים את דעתם על כך, ופנים חשובות בסוגיה מוארות, למשל תפקיד ה'סלאמיזציה' וצמצום אופקי המחקר כגורמים לדלדולה של הרוח. ברם, יש צורך לא רק בביקורת אלא גם בניסוח חזון חיובי, פרגמטי, למדעי הרוח. לשם כך יש צורך להבין את מגמות היסוד בתחום ה-Humanities בכללן, כפי שעשה למשל פרופ' אליצור בר-אשר סיגל במאמר הסקירה מאיר העיניים שלו 'מדעיות – מדעי הרוח – בחינת גבולות הגזרה'. בלי להידרש לתמורות שעברו על הדיסיפלינה הזו במאתיים השנים האחרונות (לפחות) יקשה עלינו להבין את האתגרים שעל הפרק.

במאמר-מסה בשם 'כי האדם שבאדם ינצח', שפורסם כעת (29 לדצמבר 2019) בכתב העת המקוון אלכסון, נדרשתי אף אני לאתגר דלדולה של הרוח. הדברים הם תולדה של חשיבה ממושכת, וגרסתם הראשונה נכתבה לפני כשנתיים לתחרות של רשת מדעי הרוח והחברה בשם 'מהם מדעי האדם?'. משהתברר שהתחרות נגוזה, פניתי לאלכסון, שהוא כתב עת מקוון איכותי בנושאי מדע, פילוסופיה, טכנולוגיה וחברה, ואני שמח שהם ראו ערך במאמר-מסה זה.

הצעתי היא כי באופן פרדוקסלי, יתכן שהסיבה לירידת הרוח היא דוקא דחיקתו של הגוף (האישי, החברתי, והטבעי בכלל) מן השיח במדעי הרוח. תוך בירור ההבדלים בין המונח Humanities למקבילו העברי, 'מדעי הרוח', ולפרדיגמות העומדות ברקע (דואליסטיות מול פרגמטיות-אינטגרטיביות), אני מציע כי על מדעי הרוח לשקול היטב את יחס הניכור המצוי במדעי הטבע והחברה כלפי מדעי הרוח, ולחשוב האם לעוינות כלפי הטבע והחברה המצויה בשדרות מסוימות של מדעי הרוח (למשל, אצל קירקגור), יש חלק כלשהו ביצירת הניכור דלעיל. לאור זאת, אני מציע את הפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי, כמו גם הוגים נטורליסטים לא-רדוקציוניסטים (כמו הנס יונס) בתור מודל אפשרי לחידוש מדעי הרוח/האדם ולקידום מעמדם בחברה הישראלית.

  • תודתי לידידי ד"ר אריאל יפה על הביטוי הקולע 'מדעי רוח האדם', המצדיק ומצריך דיון נוסף (שאליו לא אגיע בעתיד הנראה לעין מטעמי חוסר זמן).

בין היהדות המסורתית המזרחית והפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי (המערבי): הרצאה באוקספורד

אחת הפריבילגיות של לימוד תורה מאז ומעולם היתה 'הליכה מחיל אל חיל', כלומר מחומה של עיר אחת לאחרת (בבלי ברכות סד ע"א). כאז גם עתה, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו, ד'). טוב, המצב באקדמיה לא עד כדי כך קשה. אבל כמו אז, גם במקרה של אקדמאים לא-בכירים בלימודי יהדות (ובמדעי האדם בכלל), לא קיים השפע הכלכלי שהיה שמור פעם לסוחרים שהתפרנסו לא רע תוך כדי שיט בנהרות הגדולים ובין יבשות. ובכל זאת, קשה להכחיש את הזכות האקדמית לנדוד לארצות רחוקות יותר ופחות, לפגוש אנשים מרתקים ולזכות לקבל משוב מאתגר ממלומדים על רעיונותיך.

המשך…

פרגמטיזם, מחשבת ישראל ואנושיות: הערה על הבחירות בישראל

עת יוצאים דחופים הבוטים הזדוניים במרחב המקוון של מדינת ישראל, מטעם האגף לתודעת המונים של השר ארדן או מטעם כל גוף לא שקוף או אינטרסנטי אחר המבקש לפגוע בריבונותם של אזרחי ישראל, מתוכה או מחוצה לה, זה נראה תלוש לעסוק בכל נושא אחר שעל הפרק. מה גם שבהיותי שוהה עם משפחתי בקונטיקט לא נוכל להצביע בבחירות האלו (ולא שמלאכת ההכרעה בין המפלגות השונות היתה קלה הפעם לו היינו בארץ).

המשך…

מרוזנצוויג ועד ברקוביץ: ביקור מולדת אקדמי

תודות לעידודה, נכונותה וסבלנותה של רעייתי (וילדיי), אני יוצא לביקור מולדת אקדמי בישראל.

א. ביקור מולדת [אקדמי]

קוראיו המשובחים והספורים של אתר זה לא יופתעו מדו-המשמעות הנעוצה במונח ביקור-מולדת: גם visit וגם criticism. יש האומרים שרק בעברית יכולות שתי משמעויות הפוכות שכאלו לשמש בפועל אחד – 'לבקר'. אבל גם באנגלית יש דוגמאות לכך, למשל המילה fine שהוראתה היא גם 'בסדר' וגם 'קנס'.

המשך…

אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח?

פרשת כי תשא: אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח? (התפרסם בשבת שלום, גליון 1001, פרשת כי- תשא ה'תשע"ז. לגליון בגרסתו המודפסת ראו כאן)

פרשתנו פותחת בכופר הנפש, מחצית השקל, הנאסף לצרכי אוהל מועד, חֵלֶף הנגף העלול לפקוד את בני ישראל בזמן מפקד האוכלוסין: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, י"ב). סכנת הנגף מתממשת בפרשה לאור סיבה אחרת, והיא חטא העגל, שלאחריו "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (שמות לב, ל"ה). באחד ההבטים של חטא זה אתמקד כאן.

המשך…

האם אמונה באל דורשת ודאות מוחלטת?

והאם ידיעתנו את העולם זקוקה אף היא לודאות גמורה? קשת התשובות על שאלות אלה משקפת ויכוח שהשלכותיו חורגות מסוגיית האמונה באל. בעידן המודרני הושפעו מאד התשובות שנתנו לסוגיה זו מעמדתו של רנה דקרט, אבי הפילוסופיה המערבית, אצלו התקיים שילוב מיוחד בין ספקנות רדיקלית לבין פונדמנטליזם דתי. כמאה חמישים שנים מאוחר יותר, הפרגמטיסטים האמריקאים ראו בעייתיות רבה בעמדת דקרט, ולמרות החשיבות הפילוסופית של בקורתם עליו, רבים אינם מכירים אותה. מהי ביקורתם של הפרגמטיסטים על דקרט, ובייחוד זו שמתח עליו צ'רלס ס. פירס (Peirce)? באיזו מידה ניתן לראות אצל הוגים יהודים מודרניים קרבה לדקרט או לפרגמטיזם האמריקאי? ומה ניתן ללמוד מכך על שאלות מפתח במחשבת ישראל?

ביום שני הקרוב (י"ט כסלו התשע"ז, 19.12.2016) בשעה 14:00 ארצה בנושא זה בסמינר מחלקתי בחוג למחשבת ישראל אוניברסיטת בר-אילן, תוך התמקדות בעמדתו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ לגבי סוגיית האמונה באל.

פרגמטיזם: שם חדש לכמה צורות מחשבה ישנות ביהדות

סוגיית היחסים שבין מחשבת ישראל לפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי היא הפרויקט המעסיק אותי בדוקטורט, שאני נכנס כעת לשנתו הששית (ובס"ד האחרונה). במאמר-סקירה בשם 'פרגמטיזם: שם חדש לכמה תוצאת תמונה עבור ברזיס בין קנאות לחסדצורות מחשבה ישנות ביהדות', שראה אור כעת בכתב העת דעת (גליון 82 [תשע"ז], עמ' 405-417) הצגתי ובחנתי שני ספרים:

דוד ברזיס, בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות בספרות חז"ל (אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשע"ה)

(Hannah E. Hashkes, Rabbinic Discourse as a System of Knowledge (Leiden and Boston: Brill 2015

לצד שרטוט קוי דמיון בין שני הספרים המרתקים הללו, באשר לזיהוי מקומו של הרעיון הפרגמטי במסורת היהודית, אני בוחן כמה מהטענות המועלות בהם. לדוגמה: אצל ברזיס, לגבי ההבחנה בין בית הלל לבית שמאי, על רקע הויכוחים הבין-כתתיים בשלהי בית שני; אצל השקס, לגבי גבולות הפרשנות ושאלת הנגישות לאמת חוץ-סובייקטיבית כלשהי. כמו כן, המאמר משווה בין הנחות המוצא הגלומות בכל אחד משני הספרים הללו אודות היחס בין הממד האימננטי לממד הטרנסנדנטי, דבר שיש לו השלכות עקרוניות לגבי הבנת הרעיון הפרגמטי עצמו.