פרגמטיזם

בין היהדות המסורתית המזרחית והפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי (המערבי): הרצאה באוקספורד

אחת הפריבילגיות של לימוד תורה מאז ומעולם היתה 'הליכה מחיל אל חיל', כלומר מחומה של עיר אחת לאחרת (בבלי ברכות סד ע"א). כאז גם עתה, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו, ד'). טוב, המצב באקדמיה לא עד כדי כך קשה. אבל כמו אז, גם במקרה של אקדמאים לא-בכירים בלימודי יהדות (ובמדעי האדם בכלל), לא קיים השפע הכלכלי שהיה שמור פעם לסוחרים שהתפרנסו לא רע תוך כדי שיט בנהרות הגדולים ובין יבשות. ובכל זאת, קשה להכחיש את הזכות האקדמית לנדוד לארצות רחוקות יותר ופחות, לפגוש אנשים מרתקים ולזכות לקבל משוב מאתגר ממלומדים על רעיונותיך.

הפעם מזדמן בחלקי להרצות באנגליה, במרכז ללימודי עברית ויהדות באונ' אוקספורד, ביום שני הקרוב (13 במאי) בשעה 18 בערב. אם במקרה אתם באזור ומעוניינים להגיע, ההזמנה מצ"ב. הנושא הוא מסורתיות יהודית והפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי: אל מעבר ל'חומה האטלנטית'. בהרצאה אדון בממדים פרגמטיים בזהות היהודית המסורתית על פי ד"ר מאיר בוזגלו, כלומר בהקשר הספרדי-מזרחי. אתייחס גם לתרומתו של ד"ר יעקב ידגר (המלמד במרכז ללימודי יהדות באוקספורד) להנהרת המושג והתופעה של מסורתיות יהודית, ושל היהודים המסורתים. בכך אני ממשיך קו דיון שהחל עם פרסום ספרו של בוזגלו, שפה לנאמנים בשנת 2008, ועם מאמר-סקירה שכתבתי עליו, לפני שנכנסתי לעובי קורת הפרגמטיזם.

הרקע החברתי לדיון הוא כמובן טעון: 'כור ההיתוך' המפא"יניקי, הטענות עד עצם היום הזה לפיהן הזהות היהודית המסורתית-מזרחית מוזחת מדרך המלך של הישראליות (ראו כעת דבריו הנוקבים של ד"ר אבישי בן חיים). ובכן, מה לי ולמסורתיות מזרחית? הלא אני עצמי בן הקיבוץ הדתי, שכידוע התגבש על רקע הציונות הסוציאל-דמוקרטית ה'אשכנזית'. אבל האמת היא שכשהוגשה העתירה של 'הקשת המזרחית' בשנת 2003 לקידום צדק חלוקתי בקרקעות מדינה, חשבתי שמדובר בשאלה חשובה ובתביעה שאין לראותה כעשיית עושר במשפט (אם לנסח זאת באופן אירוני).

לדעתי, הפתרון לחלק ניכר מן הקשיים החברתיים בישראל אינו הויכוחים הקולניים שבעיקר מסיטים את הדעת מן העיקר (שהוא שאלות של קיום בכבוד וקידומה של גישה אנושית משותפת) אל צבעים, גזענות,* וסימבוליקה, אלא גישה פרגמטית, שכפי שאטען בהרצאה, ניתן למצוא הרבה ממנה אצל ביהדות המסורתית במשנת בוזגלו ואחרים. יתרה מכך, יתכן שיש בגישה הפרגמטית בשורה גם ברמה האנושית, התרבותית, הרחבה יותר, החורגת מהסוגיות המנסרות בחללו של עם-ישראל. עוד פרטים ביום שני בערב.

 

* או 'הגזעה', במונח האנגלי-אמריקאי הבעייתי racial. התשובה לשאלה מה בעייתי במונח racial (מגזיע) טמונה בשאלה הפשוטה הבאה: האם הנאצים ביצעו 'הגזעה' או 'גזענות' כשטענו שהיהודים שייכים לגזע אחר והפלו אותם (קרי, אותנו) עקב זאת? ובכן, גזענות היא גזענות, בין אם היא יוצאת מחילונים ניאו-דרוויניסטים, או ממורים דתיים במכינת עלי. בניגוד לכך, הבסיס בר-הקיימא להומניות הוא הטענה שבני אדם שייכים למין משותף, הוא המין האנושי. למין הזה יש הרבה 'ענפים', 'חוטרים', עלים, עלעלים, מה שתרצו – כל עוד תייחסו את אותו המונח לכל בני האדם והעמים. אבל לא גזעים שונים. מקוה להרחיב על כך – ויש הרבה על מה, מבחינה מדעית, רפואית, ועוד – בהזדמנות אחרת.

פרגמטיזם, מחשבת ישראל ואנושיות: הערה על הבחירות בישראל

עת יוצאים דחופים הבוטים הזדוניים במרחב המקוון של מדינת ישראל, מטעם האגף לתודעת המונים של השר ארדן או מטעם כל גוף לא שקוף או אינטרסנטי אחר המבקש לפגוע בריבונותם של אזרחי ישראל, מתוכה או מחוצה לה, זה נראה תלוש לעסוק בכל נושא אחר שעל הפרק. מה גם שבהיותי שוהה עם משפחתי בקונטיקט לא נוכל להצביע בבחירות האלו (ולא שמלאכת ההכרעה בין המפלגות השונות היתה קלה הפעם לו היינו בארץ).

ובכל זאת, אולי יש קשר בין הסדנא בנושא 'פרגמטיזם ומחשבת ישראל' שאותה נקיים בימים ראשון-שני הקרובים (8-7 באפריל) באונ' ייל, ובין עתידה של מדינת ישראל. גם כי עתידה של יהדות בית-הכנסת, שפרגמטיות היא מסגולותיה החשובות, מוטל על הכף, וגם כי שיקולים פרגמטיים הם חיוניים לחברה דמוקרטית שוחרת חיים.

ברזיס על חז"ל: בזכות הפרגמטיות ובגנות דיכוטומיות פשטניות וחד-ממדיות

בניגוד לכך, השיח הגנוסטי האנטי-ממלכתי שמקדם רה"מ נתניהו, הוא משחק סכום אפס שבו יש מאבק לחיים ולמוות בין 'בני אור' ל'בני חושך', בין ימין ושמאל, שיח שבו לא יתכן שמדינת ישראל תהיה גם יהודית וגם דמוקרטית. שיח זה מנוגד לא רק לדרך המלך של המסורת היהודית הנורמטיבית, אלא גם לפרגמטיות שבה יש הכרה בממוּקפוּת הבלתי נמנעת של הקיום האנושי. באופן כללי יש בפרגמטיות העדפה לדרך אמצע שהחלוקות המקובלות של 'ימין-שמאל' אינן בהכרח מועילות לעיצובה, כפי שהצעתי לגבי סוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני (הנראית כעומדת כעת לקראת פריצת דרך הסטורית).

אם הייתי יכול להשיא עצה למי שיכולים להצביע בבחירות הקרובות, היתה זו העצה הבאה. חפשו מפלגה שיש לה חזון ומצע חיובי לגבי הקיום האנושי (והיהודי, אם אתם יהודים) הראוי; מצע המטפח גננות ומורות ולא מפר את האמון הציבורי בהן תוך העברת הכסף שהיה יכול להגיע אליהן לצורך התקנת מצלמות אבטחה.

כמו כן, כנראה שהופעת המילה 'יהודי' בשם המפלגה שעל הפרק אינה ערובה לכך שהיא אכן תקדם את הערכים הגלומים בדרך המלך של המסורת היהודית, שבה להבדיל מהדרוויניזם, המטרה אינה מקדשת את כל האמצעים, ויש מושג עקרוני של 'יהרג ובל יעבור'. אכן, 'מחנה השלום' הביא למרבה הצער להרבה פיגועים; 'המחנה הלאומי' מוכר (ומוסר) את נכסי הלאום לכל דורש תוך בוז ליחסים האסטרטגיים עם ארה"ב, ותוך שהוא מסווה זאת בחקיקת 'חוק-לאום' סמלי בעל חשיבות מועטה, נזק מרובה והתעלמות מעם-ישראל; מאז תחילת אינתיפאדת המקדש (מ2009 עד 2014-5 דוקא היה שקט יחסי), גם המחנה הלאומי לא מספק ביטחון, אלא אולי 'תחושת ביטחון', שלאחרונה רבים יותר ויותר מבקשים להפיקה באמצעות קטורת סמים.

הצביעו אפוא למי שמחויב לשמור על הדבר הבסיסי ביותר היקר לכולנו: אנושיותנו. בלי דרך ארץ כזו, לא היתה ולא תהיה יהדות.

מרוזנצוויג ועד ברקוביץ: ביקור מולדת אקדמי

תודות לעידודה, נכונותה וסבלנותה של רעייתי (וילדיי), אני יוצא לביקור מולדת אקדמי בישראל.

א. ביקור מולדת [אקדמי]

קוראיו המשובחים והספורים של אתר זה לא יופתעו מדו-המשמעות הנעוצה במונח ביקור-מולדת: גם visit וגם criticism. יש האומרים שרק בעברית יכולות שתי משמעויות הפוכות שכאלו לשמש בפועל אחד – 'לבקר'. אבל גם באנגלית יש דוגמאות לכך, למשל המילה fine שהוראתה היא גם 'בסדר' וגם 'קנס'.

המשך…

אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח?

פרשת כי תשא: אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח? (התפרסם בשבת שלום, גליון 1001, פרשת כי- תשא ה'תשע"ז. לגליון בגרסתו המודפסת ראו כאן)

פרשתנו פותחת בכופר הנפש, מחצית השקל, הנאסף לצרכי אוהל מועד, חֵלֶף הנגף העלול לפקוד את בני ישראל בזמן מפקד האוכלוסין: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, י"ב). סכנת הנגף מתממשת בפרשה לאור סיבה אחרת, והיא חטא העגל, שלאחריו "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (שמות לב, ל"ה). באחד ההבטים של חטא זה אתמקד כאן.

המשך…

האם אמונה באל דורשת ודאות מוחלטת?

והאם ידיעתנו את העולם זקוקה אף היא לודאות גמורה? קשת התשובות על שאלות אלה משקפת ויכוח שהשלכותיו חורגות מסוגיית האמונה באל. בעידן המודרני הושפעו מאד התשובות שנתנו לסוגיה זו מעמדתו של רנה דקרט, אבי הפילוסופיה המערבית, אצלו התקיים שילוב מיוחד בין ספקנות רדיקלית לבין פונדמנטליזם דתי. כמאה חמישים שנים מאוחר יותר, הפרגמטיסטים האמריקאים ראו בעייתיות רבה בעמדת דקרט, ולמרות החשיבות הפילוסופית של בקורתם עליו, רבים אינם מכירים אותה. מהי ביקורתם של הפרגמטיסטים על דקרט, ובייחוד זו שמתח עליו צ'רלס ס. פירס (Peirce)? באיזו מידה ניתן לראות אצל הוגים יהודים מודרניים קרבה לדקרט או לפרגמטיזם האמריקאי? ומה ניתן ללמוד מכך על שאלות מפתח במחשבת ישראל?

ביום שני הקרוב (י"ט כסלו התשע"ז, 19.12.2016) בשעה 14:00 ארצה בנושא זה בסמינר מחלקתי בחוג למחשבת ישראל אוניברסיטת בר-אילן, תוך התמקדות בעמדתו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ לגבי סוגיית האמונה באל.

פרגמטיזם: שם חדש לכמה צורות מחשבה ישנות ביהדות

סוגיית היחסים שבין מחשבת ישראל לפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי היא הפרויקט המעסיק אותי בדוקטורט, שאני נכנס כעת לשנתו הששית (ובס"ד האחרונה). במאמר-סקירה בשם 'פרגמטיזם: שם חדש לכמה תוצאת תמונה עבור ברזיס בין קנאות לחסדצורות מחשבה ישנות ביהדות', שראה אור כעת בכתב העת דעת (גליון 82 [תשע"ז], עמ' 405-417) הצגתי ובחנתי שני ספרים:

דוד ברזיס, בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות בספרות חז"ל (אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשע"ה)

(Hannah E. Hashkes, Rabbinic Discourse as a System of Knowledge (Leiden and Boston: Brill 2015

לצד שרטוט קוי דמיון בין שני הספרים המרתקים הללו, באשר לזיהוי מקומו של הרעיון הפרגמטי במסורת היהודית, אני בוחן כמה מהטענות המועלות בהם. לדוגמה: אצל ברזיס, לגבי ההבחנה בין בית הלל לבית שמאי, על רקע הויכוחים הבין-כתתיים בשלהי בית שני; אצל השקס, לגבי גבולות הפרשנות ושאלת הנגישות לאמת חוץ-סובייקטיבית כלשהי. כמו כן, המאמר משווה בין הנחות המוצא הגלומות בכל אחד משני הספרים הללו אודות היחס בין הממד האימננטי לממד הטרנסנדנטי, דבר שיש לו השלכות עקרוניות לגבי הבנת הרעיון הפרגמטי עצמו.

 

 

העִסקה הסודית בין הפוסט-מודרניזם לפוסט-הומניזם

"…שהאופן בו אנו חושבים וחיים אינו בדיה גמורה או אשליה, שהאשליה היא דוקא כל המבנים האינטלקטואליים העצומים הגורמים לדרך בה אנו חושבים וחיים להיראות כמו אשליה." (פרופ' הילרי פטנם [Putnam])

הפוסט-הומניזם: שתיקה או השתקה?

קשה להאמין כיצד רבים כל כך, ובייחוד באקדמיה האמורה להיות נס החשיבה הביקורתית, שותקים לנוכח תהליכים המאיימים על אנושיות האדם, בפוסט-הומניזם ובזרועותיו הטכנולוגיות (אותן כיניתי לאחרונה בשם 'טכנולוציה') המתרברבים כְּלֶמֶך על כוונתם להדיח את האדם מהעולם.

המשך…