מדעי הטבע

'כי האדם שבאדם ינצח' – לקידום מדעי רוח האדם

לצד הפוגרום שהתרחש כעת בעיירה מונסי בניו יורק, הדיון הציבורי מסביב חטיפת ילדי תימן, מדינת/ארץ ישראל ההופכת במהירות למזבלה, ולצד סוגיות אחרות, מוטרדים רבים בעת הזאת, ובצדק, מהמגמה של 'ירידת מדעי הרוח' בישראל. מלומדים רבים נותנים את דעתם על כך, ופנים חשובות בסוגיה מוארות, למשל תפקיד ה'סלאמיזציה' וצמצום אופקי המחקר כגורמים לדלדולה של הרוח. ברם, יש צורך לא רק בביקורת אלא גם בניסוח חזון חיובי, פרגמטי, למדעי הרוח. לשם כך יש צורך להבין את מגמות היסוד בתחום ה-Humanities בכללן, כפי שעשה למשל פרופ' אליצור בר-אשר סיגל במאמר הסקירה מאיר העיניים שלו 'מדעיות – מדעי הרוח – בחינת גבולות הגזרה'. בלי להידרש לתמורות שעברו על הדיסיפלינה הזו במאתיים השנים האחרונות (לפחות) יקשה עלינו להבין את האתגרים שעל הפרק.

במאמר-מסה בשם 'כי האדם שבאדם ינצח', שפורסם כעת (29 לדצמבר 2019) בכתב העת המקוון אלכסון, נדרשתי אף אני לאתגר דלדולה של הרוח. הדברים הם תולדה של חשיבה ממושכת, וגרסתם הראשונה נכתבה לפני כשנתיים לתחרות של רשת מדעי הרוח והחברה בשם 'מהם מדעי האדם?'. משהתברר שהתחרות נגוזה, פניתי לאלכסון, שהוא כתב עת מקוון איכותי בנושאי מדע, פילוסופיה, טכנולוגיה וחברה, ואני שמח שהם ראו ערך במאמר-מסה זה.

הצעתי היא כי באופן פרדוקסלי, יתכן שהסיבה לירידת הרוח היא דוקא דחיקתו של הגוף (האישי, החברתי, והטבעי בכלל) מן השיח במדעי הרוח. תוך בירור ההבדלים בין המונח Humanities למקבילו העברי, 'מדעי הרוח', ולפרדיגמות העומדות ברקע (דואליסטיות מול פרגמטיות-אינטגרטיביות), אני מציע כי על מדעי הרוח לשקול היטב את יחס הניכור המצוי במדעי הטבע והחברה כלפי מדעי הרוח, ולחשוב האם לעוינות כלפי הטבע והחברה המצויה בשדרות מסוימות של מדעי הרוח (למשל, אצל קירקגור), יש חלק כלשהו ביצירת הניכור דלעיל. לאור זאת, אני מציע את הפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי, כמו גם הוגים נטורליסטים לא-רדוקציוניסטים (כמו הנס יונס) בתור מודל אפשרי לחידוש מדעי הרוח/האדם ולקידום מעמדם בחברה הישראלית.

  • תודתי לידידי ד"ר אריאל יפה על הביטוי הקולע 'מדעי רוח האדם', המצדיק ומצריך דיון נוסף (שאליו לא אגיע בעתיד הנראה לעין מטעמי חוסר זמן).