העת הזו מעלה שאלות הרות גורל לגבי מדינת ישראל. הויכוח בין ימין לשמאל (לענין חוץ ובטחון) במדינה נדוש עד דק. בשנה שעברה עורר ספרו של מיכה גודמן, מלכוד 67, דיון רענן ומחודש בנושא. בעבורי, הבעיה העיקרית לגבי חיי פלסטינים היא בראש ובראשונה הומניטרית. לא כואב לי על כך שלפלסטינים אין צבא סדיר, מה שנחשב בעיני רבים (מדי) בעולמנו למימושה הנאצל של הלאומיות. כואב לי כשאנשים מנושלים משדותיהם; צר לי שחיילינו נאלצים לתחזק שלטון צבאי ביו"ש. כן, יש שם כיבוש צבאי, ואיני מכיר אף אחד בישראל שחושב שהמצב הנוכחי הוא האידיאלי. הויכוח הוא על הפתרון הטוב ביותר, או הכי פחות גרוע. בתוך כך, צריך תמיד לזכור שיכול להיות גם הרבה יותר גרוע. הפלסטינים, כך נראה, לא החמיצו הרבה הזדמנויות להחמיר את מצבם. גם לישראל יש כמובן אחריות לעוולות רבות. אבל נראה שהססמה "שתי מדינות לשני עמים" היא בגדר דוגמה (dogma), אמירה שמנהיגים ישראלים נדרשים להצהיר עליה, אך לא ברור מה ישימותה. למעשה, נראה שהפלסטינים מבינים שהפתרון הזה יהיה גרוע מאד בשבילם, ומרגע שהם מבינים שהפתרון הזה הולך כעת להכפות עליהם, הם נסים על נפשם.
כיבוש
כמה רשמים מ'פאידאה' בשבדיה ומחשבות על החברה הישראלית
השנה אני מלמד שני קורסים במכון פאידאה (Paideia) בסטוקהולם. המכון אינו אקדמי במובן הרגיל של המילה, אך הקורס הנלמדים מוכרים לתלמידים להשלמת MA באוניברסיטת היידלברג. התלמידים, צעירים מרשימים מאד ומלומדים, באים מרקעים משפחתיים יהודיים מגוונים (לאו דוקא במובן ההלכתי המסורתי), ומטרת המכון היא להעמיק את יכולתם לפעול ולהנהיג בקהילותיהם מתוך רוח של זהות יהודית פלורליסטית. בנובמבר לימדתי קורס מבואי מרוכז בן שבועים על הגות יהודית בימה"ב, וכעת אני מלמד קורס מבואי על הגות יהודית בעת החדשה. התלמידים, כעשרים וחמישה במספר, מגיעים ממגוון ארצות אירופה, מארמניה ועד ספרד, מרוסיה ועד אנגליה, וזו חוויה מרתקת בעבורי.
לשון אחרת 