דיני מלחמה

למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?

אתמול בבוקר קראתי בעיתון דבר על שני מקרים באילת ובירושלים שבהם נמצאה גופת אדם ערירי במצב רקבון מתקדם. התמונה שהופיעה בכתבה, של הרחוב בירושלים שבו אירע המקרה נראתה לי מוכרת – מדובר ברח' שבו אני מתגורר כעת בירושלים. גם המיקום של האמבולנס בתוך הרחוב היה נראה לי מוכר, ובהמשך היום הסתבר לי שמדובר ממש בבנין בו אנו גרים. אלמלא היינו נתונים כבר כמעט שבועיים בבידוד ביתי (לא יצאנו עדיין מהדירה אליה נכנסנו עם חזרתנו מארה"ב) הייתי בודאי חש רגשי אשמה עמוקים מאד. מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מגלם את הרעות החולות של הניכור העירוני המודרני? אבל, כאמור, טרם זכינו להכיר את רוב שכנינו לבנין.

צילום: דוברות זק"א, מתוך אתר 'דבר' 

 

חשיבות המסר שבבסיס מצוות 'עגלה ערופה' לדורנו

התופעה המצערת של זקנים או מבוגרים המתים לבדם בישראל (וכמובן במקומות אחרים) באין משגיח היא מצערת, ואפשר לקשרה למצוות עגלה ערופה (דברים כא, 9-1). מצוה זו נוגעת למצב שבו נמצאת גופת אדם במרחב בין-עירוני, ולא ידוע מי הרגו. המצווה דורשת ממנהיגי העיר הסמוכה למקום לברר היטב את סיבת המוות, בכדי להביא לדין אשמים, אם ישנם, ואז לשחוט (לערוף) עגלה בנחל איתן סמוך ולהצהיר "יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (שם, פס' 7). הנחת המוצא היא שמה שמתרחש בתוככי העיר ידוע היטב לתושביה ולמנהיגיה, בעוד שמה שמחוץ לעיר, ב"שדה", מצוי בדרך כלל בעננת אי ודאות. אמנם, במצוות עגלה ערופה מדובר במוות שסיבתו ככל הנראה חיצונית, בעוד שמיתת אנשים עריריים בביתם בעת הזו נעוצה בדרך כלל בסיבה פנימית, כמו התקף לב או שבץ. עם זאת, המסר העיקרי של 'עגלה ערופה' הוא האחריות המנהיגותית, וזו נותרה אתגר גדול עד היום.

באופן מעניין, דוקא בעידן המודרני בו התעבורה הבין-עירונית נהייתה בטוחה מבחינת סכנות שרווחו בדרך בעידן הטרום מודרני (כמו שודדים), העיר עצמה נהייתה במובנים מסוימים בטוחה פחות. חרף המידע הרב שיש לנו, ופיתוחן של 'ערים חכמות', חלק לא מבוטל מהניכור של ה'שדה' התנקז אל תוככי הערים; בעוד שבעבר היתה היכרות פנים קהילתית רבה (וכנראה גם פולשנית מדי), הרי שבעידן האורבני הנוכחי הבעיה הפוכה, ואנשים רבים נופלים בין הכסאות.

האם הדרך לפתור זאת היא באמצעים טכנולוגיים, או קהילתיים? ככל הנראה, התשובה צריכה להיות מורכבת משני אלו. אולם לנוכח ה'פתרונאות' (solutionism) הרווחת בימינו, המטילה על הטכנולוגיה משימות שלפחות בחלקן אמורות להיות מוטלות על כתפי בני אדם, עלינו לשים לב שלא לשכוח את הפן האנושי, הקהילתי. טיפול באדם בודד שהלך לעולמו, או 'מת מצוה' בעגה ההלכתית, הוא משימה שלא יכול להיות (כלומר אסור) שתוטל על רובוט. בקרוב מאד תהיה אפשרות להקים יחידה עירונית רובוטית כזו, מעין 'רוֹבּוֹ-קדישא', שתתן 'מענה' לטיפול בגופות של עריריים שנפטרו. האם הדבר ראוי לעשותו? למצוות עגלה ערופה, ולאינטואיציות ההלכתיות החשובות הכרוכות בה (ראו כאן הרצאתו המרתקת של משה הלברטל לגבי עיצובו של הרמב"ם את הלכות אבלות) יש לענ"ד הרבה חומר למחשבה בעבורנו בסוגיה הזאת.

ברשימה בשם 'למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?' (שבת שלום, גליון 1178 תש"פ) הצעתי נקודת מבט נוספת על מצוות עגלה ערופה, הקושרת אותה לדיני המלחמה המופיעים בפרשת כי-תצא. גם במקרה הזה, מצות עגלה ערופה קוראת לנו להישיר מבט אל תחומים בחיינו שאת האחריות עליהם אנו מעדיפים בדרך כלל לגלגל לאחרים.