צדק חברתי

למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?

אתמול בבוקר קראתי בעיתון דבר על שני מקרים באילת ובירושלים שבהם נמצאה גופת אדם ערירי במצב רקבון מתקדם. התמונה שהופיעה בכתבה, של הרחוב בירושלים שבו אירע המקרה נראתה לי מוכרת – מדובר ברח' שבו אני מתגורר כעת בירושלים. גם המיקום של האמבולנס בתוך הרחוב היה נראה לי מוכר, ובהמשך היום הסתבר לי שמדובר ממש בבנין בו אנו גרים. אלמלא היינו נתונים כבר כמעט שבועיים בבידוד ביתי (לא יצאנו עדיין מהדירה אליה נכנסנו עם חזרתנו מארה"ב) הייתי בודאי חש רגשי אשמה עמוקים מאד. מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מגלם את הרעות החולות של הניכור העירוני המודרני? אבל, כאמור, טרם זכינו להכיר את רוב שכנינו לבנין.

צילום: דוברות זק"א, מתוך אתר 'דבר' 

 

חשיבות המסר שבבסיס מצוות 'עגלה ערופה' לדורנו

התופעה המצערת של זקנים או מבוגרים המתים לבדם בישראל (וכמובן במקומות אחרים) באין משגיח היא מצערת, ואפשר לקשרה למצוות עגלה ערופה (דברים כא, 9-1). מצוה זו נוגעת למצב שבו נמצאת גופת אדם במרחב בין-עירוני, ולא ידוע מי הרגו. המצווה דורשת ממנהיגי העיר הסמוכה למקום לברר היטב את סיבת המוות, בכדי להביא לדין אשמים, אם ישנם, ואז לשחוט (לערוף) עגלה בנחל איתן סמוך ולהצהיר "יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (שם, פס' 7). הנחת המוצא היא שמה שמתרחש בתוככי העיר ידוע היטב לתושביה ולמנהיגיה, בעוד שמה שמחוץ לעיר, ב"שדה", מצוי בדרך כלל בעננת אי ודאות. אמנם, במצוות עגלה ערופה מדובר במוות שסיבתו ככל הנראה חיצונית, בעוד שמיתת אנשים עריריים בביתם בעת הזו נעוצה בדרך כלל בסיבה פנימית, כמו התקף לב או שבץ. עם זאת, המסר העיקרי של 'עגלה ערופה' הוא האחריות המנהיגותית, וזו נותרה אתגר גדול עד היום.

באופן מעניין, דוקא בעידן המודרני בו התעבורה הבין-עירונית נהייתה בטוחה מבחינת סכנות שרווחו בדרך בעידן הטרום מודרני (כמו שודדים), העיר עצמה נהייתה במובנים מסוימים בטוחה פחות. חרף המידע הרב שיש לנו, ופיתוחן של 'ערים חכמות', חלק לא מבוטל מהניכור של ה'שדה' התנקז אל תוככי הערים; בעוד שבעבר היתה היכרות פנים קהילתית רבה (וכנראה גם פולשנית מדי), הרי שבעידן האורבני הנוכחי הבעיה הפוכה, ואנשים רבים נופלים בין הכסאות.

האם הדרך לפתור זאת היא באמצעים טכנולוגיים, או קהילתיים? ככל הנראה, התשובה צריכה להיות מורכבת משני אלו. אולם לנוכח ה'פתרונאות' (solutionism) הרווחת בימינו, המטילה על הטכנולוגיה משימות שלפחות בחלקן אמורות להיות מוטלות על כתפי בני אדם, עלינו לשים לב שלא לשכוח את הפן האנושי, הקהילתי. טיפול באדם בודד שהלך לעולמו, או 'מת מצוה' בעגה ההלכתית, הוא משימה שלא יכול להיות (כלומר אסור) שתוטל על רובוט. בקרוב מאד תהיה אפשרות להקים יחידה עירונית רובוטית כזו, מעין 'רוֹבּוֹ-קדישא', שתתן 'מענה' לטיפול בגופות של עריריים שנפטרו. האם הדבר ראוי לעשותו? למצוות עגלה ערופה, ולאינטואיציות ההלכתיות החשובות הכרוכות בה (ראו כאן הרצאתו המרתקת של משה הלברטל לגבי עיצובו של הרמב"ם את הלכות אבלות) יש לענ"ד הרבה חומר למחשבה בעבורנו בסוגיה הזאת.

ברשימה בשם 'למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?' (שבת שלום, גליון 1178 תש"פ) הצעתי נקודת מבט נוספת על מצוות עגלה ערופה, הקושרת אותה לדיני המלחמה המופיעים בפרשת כי-תצא. גם במקרה הזה, מצות עגלה ערופה קוראת לנו להישיר מבט אל תחומים בחיינו שאת האחריות עליהם אנו מעדיפים בדרך כלל לגלגל לאחרים.

Israel’s Two Messiahs

התמדת מצב החירום במדינת ישראל מאז הכרזתו בידי 'מועצת העם הזמנית' ב-19 למאי 1948 היא תוצאה של התמשכות מצב הלחימה שישראל שרויה בו (חרף הסכמי השלום החשובים עם מצרים וירדן) מזה ע"ב שנים. מנקודת המבט של תחום ה'תיאולוגיה הפוליטית', העוסק בביטויים המחולנים של תפיסות דתיות ומשיחיות במרחב המדיני, אפשר לראות ב'מצב החירום' ביטוי לתפיסת משיחיות אפוקליפטית שבה יש ערעור יסודי על מושג החוק ותקפותו, ובמובן הספציפי הזה שרויה מדינת ישראל בחילון עמוק. באופן מעניין ואולי אירוני, מי שמוטרדים במיוחד מהשלכות מצב החירום בישראל, כדוגמת 'האגודה לזכויות האזרח', בדרך כלל פועלים מתוך מניעים הומניסטיים חילוניים (מבורכים). דא עקא, הסבך דלעיל מקשה לטעמי על יצירת שיח רחב בשאלות אלו.

השימוש שנעשה לאחרונה בתקנות מצב החירום, בכדי להתמודד עם משבר הקורונה* – שימוש שלמרות ביקורות חשובות על הפגיעה בזכויות האזרחיות, הוא בבסיסו מבורך – הוא הזדמנות לשאול לגבי המחירים של התמדת מצב החירום בישראל. זוהי הזדמנות לחשוב על האופן שבו תפיסות משיחיות שונות – זו האפוקליפטית, ולמולה מה שאני מכנה 'משיחיות נורמלית' – עשויות לעצב עתיד דמוקרטי טוב יותר למדינת ישראל. בהקשר הזה, אפשר לקרוא את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' בשני אופנים שונים בתכלית, שראוי להעלותם לדיון ציבורי.

ברשימה בשם Israel's Two Messiahs שפורסמה כעת ב-Tablet Magazine, ניסיתי להציע מבט ראשוני על הסוגיה הסבוכה הזו. על הערות שסייעו לי לחדד את הדברים, תודתי נתונה לאלן מיטלמן, ויויאן ליסקה, אבינועם רוזנק, בני בראון, בני פורת, ואיתמר בן-עמי. האחריות לכל משגה שנותר היא שלי בלבד.

חג עצמאות שמח.

 

* למחקר מעניין לגבי ההשפעה של הכרעת הרשויות לכנות אסונות טבע בשמות נקביים או זכריים, על התפיסה העממית של מידת החומרה של האסון, וכתוצאה מכך לגבי מידת קטלניותו בפועל, ראו כאן.

 

פרשת בלק: ע(ו)ל הפרטיות וערך האדם כפרט

רבים הם המלהגים על כך שבעידן הנוכחי 'כבר אין יותר פרטיות'. ברם, מבין מלהגים אלה, איש לא יסכים שיופץ סרטון זדוני המתעד אותו מתקלח, או שמערכת המשפט לא תאפשר לה לתבוע לדין את מבצעי הפשע. צביעות זו מעלה אפוא שמדובר על להג של בעלי ענין המעוניינים בעיקר להוביל לביטול דה-פקטו של הזכות לפרטיות. כמובן, האפשרות הטכנית לפגוע בפרטיות ובכבוד האדם היתה קיימת מאז ומעולם, ובכך אין כל חדש. מה שחדש בעידן הנוכחי הוא האמצעים המשוכללים לבצע זאת, וגם ההשטחה וההכפפה הדרוויניסטית של הראוי בפני המצוי, בפני הכוחנות. לומר ש"היום כבר אין פרטיות" ולכן אין בעיה להציב מצלמות במקלחות של זקנים בבתי אבות, שקול פחות או יותר לאמירה ש"היום כבר אין ערך לחיי אדם", ולכן מותר להרוג את מי שרק רוצים.

המשך…

בין היהדות המסורתית המזרחית והפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי (המערבי): הרצאה באוקספורד

אחת הפריבילגיות של לימוד תורה מאז ומעולם היתה 'הליכה מחיל אל חיל', כלומר מחומה של עיר אחת לאחרת (בבלי ברכות סד ע"א). כאז גם עתה, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו, ד'). טוב, המצב באקדמיה לא עד כדי כך קשה. אבל כמו אז, גם במקרה של אקדמאים לא-בכירים בלימודי יהדות (ובמדעי האדם בכלל), לא קיים השפע הכלכלי שהיה שמור פעם לסוחרים שהתפרנסו לא רע תוך כדי שיט בנהרות הגדולים ובין יבשות. ובכל זאת, קשה להכחיש את הזכות האקדמית לנדוד לארצות רחוקות יותר ופחות, לפגוש אנשים מרתקים ולזכות לקבל משוב מאתגר ממלומדים על רעיונותיך.

המשך…

אחריותיות במרחב הציבורי הממוחשב

בשולי הטבח הנורא בביה"כ בפיטסבורג.

הבוקר קיבלתי דוא"ל שנשלח על ידי הדוא"ל שלי, המודיע כי חשבון ההוג'ימייל שלי נפרץ, וכי אם לא אשלם סכום של 800 ומשהו דולר, במטבע ביטקוין, תוך 48 שעות, יופצו – דרך החשבון שלי -תמונות שצולמו בתוכנת ריגול שנשתלה בטלפון הנייד שלי בחצי השנה האחרונה (למעשה, תוכנות Deep-Fake מאפשרות לפושעים נאלחים שכאלו לייצר כל תוכן שהם רוצים) ורשימת אתרי המרשתת שביקרתי בהם, שלפי הפושע שכתב לי הם איומים ומבישים, תוך רמיזה להקשרים לא ראויים. איני יודע אם הכוונה ל-YNET, הארץ, מקור ראשון, העין השביעית, או אחרים, אבל כמובן שמפושע שכזה אי אפשר לצפות ליושרה או דיוק מיוחדים לגבי מה שהוא מאיים לשלוח בשמי, אם אכן יחליט לממש את איומו, בהנחה שלא אשלם לו את הכופר שדרש.

המשך…

האם מניעת ביקורת מוסרית על צה"ל עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית?

מאת: מרדכי קרמניצר ונדב ברמן שיפמן, פורסם בהארץ (3.10.2018) תחת הכותרת 'הביקורת על צה"ל אינה רק נחלת השמאל, אלא חובה מוסרית ויהודית', ובמהדורה האנגלית בכותרת Criticizing the Israeli Army is a Jewish Obligation

המשך…

פרשת חֻקַּת: בזכות המלים והחיים, כנגד הכוחנות והמוות

[דבר תורה שיראה אור בשבת הקרובה, פרשת חֻקַּת, בשבת שלום, גליון 1066 תשע"ח, עמ' 3-2)

בפרשתנו מוצגים סיפורים העוסקים לכאורה בנושאים שונים מאד: (1) פרה אדומה; (2) הצמא במדבר והכאת הסלע על ידי משה ואהרן; (3) מות אהרן; (4) תלאות נדודי עם-ישראל בעבר הירדן המזרחי. לכאורה, הקשר בין כל אלה מקרי. אולם ניתן להציע שיש קשר מהותי בין הסיפורים עליו נעמוד להלן, הארוג במסרים הערכיים של התנ"ך.

המשך…