נפתולי הקדמה

בל תשליך: היהדות הישראלית צריכה הלכות איכות סביבה

[פורסם במגזין 'על דעת הקהל', מכון שלום הרטמן {י"א שבט תש"פ, 6 לפברואר 2020}; גרסה מקוצרת פורסמה ב'סרוגים']

איך ייראו מדינת ישראל וארץ ישראל בעוד 20 שנה, בשנת ת"ת (2040)? האם ייותר בישראל משהו ממרחבי הטבע, הדומם, הצומח והחי הלא-אנושי המצוי בה כיום? האם תולבש כליל ב'שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט', כמאמר אלתרמן, או שנצליח להותיר בה טבע בלתי מבוית? לנוכח עידן ה'אנתרופוקן' המאופיין בהשפעה חסרת תקדים של האנושות, התיעוש והצרכנות על כדור הארץ, ישראל אינה לבדה בדילמה זו. יש שתי סיבות אקטואליות לדיון: ראשית, ט"ו בשבט הוא נקודת ציון בולטת בלוח השנה היהודי-ישראלי בסוגיית הסביבתנוּת (environmentalism). שנית, ט"ו בשבט הוא גם יום ההולדת של כנסת ישראל, שפעילותה ומחדליה משפיעים ישירות על עתיד הטבע בישראל.

בין ג'וטה לרמת חובב

בקיץ תשס"ז טיילתי עם אשתי בגיאורגיה, שם הזדמנו לכפר נידח בהרי הקווקז בשם ג'וּטָה, לא רחוק מהעיירה קַזבגי. תושבי הכפר צורכים בעיקר את הדברים שהם מייצרים ומלקטים בעצמם: חלב וגבינות, פירות יער, מי נהר וגזרי עצים. כששאלנו את מארחינו היכן האשפה בכדי לזרוק אליה עטיפת פלסטיק של חטיף שהבאנו עמנו, הופתענו לראות שהם לא ממש יודעים במה מדובר. זו היתה חויה רבת רושם.

תוצאת תמונה עבור גוטה גיאורגיה

הכפר ג'וטה בגיאורגיה (צילום: אלחנן גוטורוב, מתוך אתר 'סיפור דרך')

כשחזרנו לישראל, התרגלנו בקלות לשפע המוצרים על מדפי המרכול. אך המחשבה על כמויות הפלסטיק והחיתולים שאנו זורקים לפח; הידיעה שהזבל הלא-אורגני המושלך ומוטמן לא נשאר בתחומי רמת חובב או במזבלות מקומיות, אלא מזהם את האדמה, את מי-התהום, את הים התיכון, ים המלח, ים סוף והכנרת; כל אלו מופקעים מהמובנות-מאליה הצרכנית, ברגע שנחשפים לקיום אנושי שבו ה'חותם האקולוגי' הוא כה מצומצם.

על פי נתוני המשרד להגנת הסביבה מושלכים בישראל מעל 5 מיליון טונות של פסולת בשנה; חלק גדול ממנה אינו אורגני ומזהם קשות את האויר שאנו נושמים, את האדמה, את המים שאותם אנו שותים ואת המזון מן הצומח ומן החי שאנו אוכלים. ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם – כ-405 נפש לקמ"ר (בארה"ב, לשם השוואה, יש 33 נפש בקמ"ר, בגרמניה – 225, אם כי אצל שכנינו הפלסטינים הצפיפות חמורה יותר מאצלנו). רמת החיים הגבוהה מעצימה את האתגר הסביבתי: מה לעשות עם הררי הפסולת הלא-אורגנית? האם יש להותיר את מנגנון התמרוץ הכלכלי הממשלתי של הילודה ללא שינוי? למרות מאמצים ניכרים של ארגונים כמו 'מגמה ירוקה' ו'אדם טבע ודין' ועל אף תשומת לב גוברת של התקשורת הישראלית לנושא – דומה כי טרם הפנמנו את גודל האתגר. האירופים בהחלט יכולים ללמוד מאיתנו על ילודה, אך אנו יכולים ללמוד מהם לא פחות לגבי מיחזור וכיצד להותיר לילדינו ולנכדינו – בני האדם הממשיים שמאחורי הססטיסטיקות המרשימות על נתוני פריון הילודה – ארץ ראויה למגורים.

ברקע נשמעות אזהרותיהם של נביאי הפורענות הסביבתית, כדוגמת אלון טל (בספרו והארץ מלאה), עדי וולפסון, גרטה טונברג ועפרי אילני, המסבים את תשומת לבנו לסיכונים הגלובליים והמקומיים. מאידך, אי אלו 'נביאי שקר' מנסים לצייר את הענין כויכוח מחנאי גרידא בין 'שמרנים'

תוצאת תמונה עבור כדור הארץ

'אמא אדמה'. האם באחריותנו לשמור על כדה"א?

ל'ליברלים'. בצדק תהה יובל נח הררי כיצד קרה שבחוגים המתכנים 'שמרניים' יש בעת הזו התכחשות שכזו להגנה על הסביבה, למרות שבתפיסות שמרניות (כגון זו של לאון קאס) ולאומיות 'ירוקות' יש ענין מסורתי עמוק בהגנת הטבע; הלא גם שמירת טבע היא שמרנות.

כיצד נוכל לקדם את שמירת הטבע והסביבה? ובכן, הדבר אינו מסתכם ביישום פשטני של הנחיות ידועות מראש המצויות כבר בידינו. לא כתוב בתורה האם מותר וראוי להשתמש בכוסות פלסטיק בחגיגה של הכנסת ספר-תורה. המצב האנושי המודרני, שהוא חסר תקדים מבחינת יכולותינו הטכנולוגיות, קורא לנו לנסח אתיקה שבה נרחיב באופן מקביל את אחריותנו, כפי שטען הנס יונס (1903—1993) בספרו ציווי האחריות. איך צריך להיראות ה'צו הקטגורי' הסביבתי? לעומת האתיקה של קאנט, המתעלמת למעשה מהשלכות תוצאתיות, טען יונס כי יש לקדם אתיקה צופת-פני-עתיד, שבמסגרתה ההשפעה של מעשינו ושל האמצעים הטכנולוגיים שלנו על הדורות הבאים תתפס כחלק אינטגרלי מהשיקול המוסרי. העובדה שזרמים בולטים במחשבת המערב מבוססים על 'ניכוי' המציאות החיצונית מתמונה העולם רק מעצימה את הצורך לנסח אתיקה חדשה שלא תנכה את הטבע מהתחשיב; שלא תצטדק ותפטיר: 'בניכוי הפסולת והרס הסביבה מצבנו טוב מאד'. שכלול האתיקה שלנו דורש גם שנשקול ברצינות סוגיות תיאולוגיות רלבנטיות.

האתגר: הלכות סביבה – מצוות שבין אדם למקום

כפי שטוען אריאל פיקאר, "העיסוק בנושאי חברה וסביבה נחשב עדיין רק כעיסוק ישראלי שאינו שייך ליהדות. זוהי שגיאה הדורשת תיקון" (בלשון בני אדם, עמ' 154). בכדי לקדם את שמירת הטבע בישראל ו'תיקון עולם' כדברי פיקאר, יש צורך בעבודה פרשנית עם המקורות היהודיים, ובממד נוסף, גם עם המקורות של דתות אברהם הנוספות, ובראשן האסלאם והנצרות. עבודה עיונית חשובה נעשתה בהקשר היהודי-ישראלי החל משנות השבעים בידי נחום רקובר, מאיר זיכל,

תוצאת תמונה עבור נחום רקובר

פרופ' נחום רקובר. מחלוצי חקר הלכות איכות הסביבה

ג'רמי בנשטיין ואחרים; פעילות ציבורית מבורכת נעשית על ידי 'מרכז השל' ו'טבע עברי', אך דומה שאין בכל אלה די. דרוש דיון ציבורי על-מגזרי מוכוון-נורמטיביות אשר יחתור לניסוח אמנה עדכנית של 'מצוות שבין אדם למקום', של חובותינו הסביבתיות כלפי ארץ ישראל, כלפי 'צור ישראל' אם תרצו. אולם בכדי להיענות לאתגר כהלכה, עלינו להתמודד עם העובדה שלמקורותינו המכוננים לא היה מושג ירוק לגבי חומרים לא-אורגניים* כמו פלסטיק ולגבי ייצור תעשייתי, ולא לגבי היכולת חסרת-התקדים שלנו במודרנה לזהם את היבשה, האויר והים (וגם את המרשתת, שהיא יציר כפינו).

מה היו אומרים חז"ל לו הכירו את עידן ה'פלסטוקן' בו אנו שרויים? דברי משנה עבודה זרה (ג, ג), למשל, מראים מדוע המשבר הסביבתי לא היה עולה על דעתם: "המוצא כלים ועליהם צורת חמה וצורת לבנה וצורת הדרקון יוליכם לים המלח. […] רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים". כיון שהכלים הקדם-מודרניים היו אורגניים (חימר, עץ, ברזל, וכן הלאה) השלכתם לים או פירורם

תוצאת תמונה עבור עמנואל קאנט

עמנואל קאנט: הפלסטיק לא עלה על דעתו

ביבשה לא היוו איום על המאזן האקולוגי. כיצד יש לנהוג במצב שבו חלק נכבד מהכלים שלנו עשויים מחומרים מלאכותיים, שחלקם מזיק מאד לסביבה (ולנו) עוד לפני שזרקנו אותם לפח? על השאלה הזו לא רבי יוסי ולא עמנואל קאנט יכלו באמת לחשוב. לא 'הכל כתוב בתורה' והפתרון למשבר הסביבתי אינו ערוך על השולחן ומצפה רק ליישום בשטח. מאידך, גישה המבטלת במחי יד את האפשרות שמצויים עומק ותבונה בדברי קדמונינו ובהתמודדותם עם אתגרי זמנם בעייתית אף היא.

 

לסוגיית הסביבתנות יש הקשרים רב-ממדיים דתיים ותרבותיים מן העבר הממשיכים להדהד בהווה. חוסר ההבנה של תפקידן הפעיל של מסורות דתיות בסוגיית היחס לטבע אינו מאפשר לנו לרתום תפיסות אוהדות טבע מכוננות לטובת השיח הציבורי הסביבתי, ומסכל אפשרות לבקר תפיסות דתיות עוינות טבע. לאור המרקם הפרו-מסורתי של רוב הציבור בישראל, גם בסוגיית הסביבתנות יש סיכוי גדול יותר להיענוּת ציבורית רחבה אם הדיון יתייחס ברצינות למקורות המסורת. כשם שהאפיפיור פרנסיסקוס, למשל, יצא בשנת 2015 בקריאה חשובה לאחריות סביבתית, הציבור בישראל עוד ממתין לגילוי דעת רבני מקביל וחוצה-פלגים בנושא הגנת הסביבה. מנשי ואנשי הלכה הנאמנים לאלוהי ישראל, ולא רק לאלילי הצרכנות והנוחות, אפשר לצפות לאומץ לב הלכתי בתחום הסביבתי. בהקשר זה אפשר לציין לטובה את גילוי הדעת ההלכתי של רבני ורבניות 'בית הלל' שקרא לצמצום השימוש בכלי פלסטיק חד-פעמיים ולהגברת המיחזור. עמדה הלכתית כזו עשויה לעלות בהשפעתה הציבורית על שפע מאמרים סביבתניים, נכוחים ככל שיהיו, אשר מפרטים את הנתונים היבשים.

תוצאת תמונה עבור האפיפיור פרנציסקוס

האפיפיור פרנסיסקוס וה-Laudato Si: אחריותנו לדורות הבאים

נקודת ציון בולטת בשאלת המקורות הדתיים של המשבר הסביבתי היא מאמרו של לין וייט משנת 1967, 'השורשים ההסטוריים של המשבר האקולוגי', בו טען ששורשי המשבר הסביבתי נעוצים ביחסה האינסטרומנטלי של המסורת היהודית-נוצרית כלפי העולם הטבעי ("וְכִבְשֻׁהָ", "וּרְדוּ", בראשית א כח). כנגד וייט נטען שביהדות ובנצרות יש אמנם גישות סביבתיות יותר, ברוח הציווי המקראי 'לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ' (בראשית ב טו).

דומה כי הרעיון המקראי בדבר בריאת העולם בידי אל מיטיב, באופן המאפשר ומעודד חיים אנושיים ברי-קיימא, רעיון המופיע בשער הכניסה לתנ"ך, הוא עקרון מרכזי העשוי להדריך את מי שערך הקיימות (sustainability) והאחריות לדורות הבאים עומדים לנגד עיניהם. השאלה העיקרית לענין זה אינה האם 'אכן התרחש (או לא) שבוע שבו נברא העולם לפני 5780 שנים', אלא הערך הפרגמטי, המוסרי, של ההאמנה (belief) בבריאה מיטיבה. במדרש קהלת רבה (פרשה ז פסקה כח**) אנו מוצאים ביטוי תמציתי לעמדה סביבתנית שכזו:

רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים, כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ": בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן. ואמר לו ראה מעשי כמה נאים ומשובחין הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך.

מי שמאמינים שהעולם הזה הוא תוצר של בריאה מיטיבה, ישתדלו אפוא להגן על הסביבה, ולאפשר חיים אנושיים ראויים על כדור הארץ גם לדורות הבאים. זו גם הסיבה שהנס יונס הקדיש ספר פילוסופי שלם לבירורה של תופעת החיים. בניגוד לכך, יש החולמים על מילוט מכדור-הארץ אל החלל החיצון. לאסקפיזם הזה יש בהחלט מקורות דתיים באיבה הגנוסטית כלפי העולם הזה ובנהייה אחרי 'ממלכת השמים'. אולם מבחינה מהותית, רעיון ה'אקזיט' מכדה"א הוא משולל היתכנות, שכן ככל בעלי החיים, גם בני אדם לא מסוגלים לחיות מחוץ לאטמוספירה לאורך זמן.

לרעיונות דתיים ותיאולוגיים עשוי אפוא להיות תפקיד חשוב בדיון על המשבר הסביבתי בישראל. באופן דומה, עשוי להיות להם גם תפקיד חינוכי. על פי התפיסה המקראית, השמים והארץ הוּשְׁבעו כעדים בברית שכרת האל עִם בני-ישראל (דברים לב א). כמקובל בברית המקראית, מי שאמונים על מימוש הענישה במקרה של הפרתה הם העדים ("יַד הָעֵדִים תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשֹׁנָה", דברים יז ז), כלומר השמים והארץ במקרה הזה. ובכן, לא לנו הנסתרות, ואיננו יודעים האם פגעי מזג האויר וגשמי הזעף שהיו החורף בישראל הם ביטוי ליד ההשגחה העליונה. עם זאת, מנקודת מבט פרגמטית אפשר להתייחס אליהם כקריאה ל'עשיית תשובה סביבתית'. אליעזר גולדמן ניסח זאת היטב, בהקשר רחב יותר, במאמרו 'על ההשגחה': "הצרה צריכה להיות לנו תמרור המציין את

תוצאת תמונה עבור יונס הנס

הנס יונס. מושג ה-Heuristics of Fear כתשתית ל'יראת שמים' סביבתנית

הצורך לפשפש במעשינו… אנחנו מצווים לראות בסוג מסוים של אירועים אצבע אלוהים, ולקשר ביניהם לבין מעשינו. אין זה קשר סיבתי, אלא קריאה לחשבון הנפש" (עיונים ומחקרים, עמ' 356).

אם נרצה, זה עשוי להיות התוכן האקטואלי המורחב של המונח המסורתי 'יראת שמים' בהקשר הסביבתי: הכרה בכך שמעשינו עלולים לגרום לחורבן בלתי-הפיך, העשויה להביא אותנו לנקיטת אחריות אישית וציבורית כלפי הטבע. האם ניענה לאתגר?

 

 

 

* אמנם פלסטיק מיוצר מנפט, שהוא חומר אורגני, אך תהליכי ההפקה הסינטטיים של הפלסטיק (לסוגיו הרבים), כמו גם תהליך ההתכלות הארוך שלו, מבדילים אותו ואת השלכתו לפסולת באופן ברור מחומרים אורגניים. תודתי לד"ר נחליאל ויגודה על הפניית תשומת לבי לצורך ללטש את הניסוח דלעיל.

** מהדורת לבוב תרל"ה, דף קכב ע"ב

פרשת בלק: ע(ו)ל הפרטיות וערך האדם כפרט

רבים הם המלהגים על כך שבעידן הנוכחי 'כבר אין יותר פרטיות'. ברם, מבין מלהגים אלה, איש לא יסכים שיופץ סרטון זדוני המתעד אותו מתקלח, או שמערכת המשפט לא תאפשר לה לתבוע לדין את מבצעי הפשע. צביעות זו מעלה אפוא שמדובר על להג של בעלי ענין המעוניינים בעיקר להוביל לביטול דה-פקטו של הזכות לפרטיות. כמובן, האפשרות הטכנית לפגוע בפרטיות ובכבוד האדם היתה קיימת מאז ומעולם, ובכך אין כל חדש. מה שחדש בעידן הנוכחי הוא האמצעים המשוכללים לבצע זאת, וגם ההשטחה וההכפפה הדרוויניסטית של הראוי בפני המצוי, בפני הכוחנות. לומר ש"היום כבר אין פרטיות" ולכן אין בעיה להציב מצלמות במקלחות של זקנים בבתי אבות, שקול פחות או יותר לאמירה ש"היום כבר אין ערך לחיי אדם", ולכן מותר להרוג את מי שרק רוצים.

המשך…

יהדות בית הכנסת או דת מקדש? הבחירה (עדיין) בידי עם ישראל

רעיון בניית בית המקדש השלישי חזר לקדמת הבמה בעשור האחרון, וביתר שאת בחמש השנים האחרונות, בעבור יהודים לא מעטים. לאחרונה פורסם סרט תיעודי של רוני קובן על נאמני הר-הבית. רבים סבורים שבניית בית מקדש שלישי לא תשנה מהותית את המצב הקיים, אלא רק תוסיף עליו כהנה וכהנה.

מדריכי בדוקטורט, פרופ' אבינועם רוזנק, עמד לפני כמה שנים על שאלה זו במאמרו 'הרהורים על טיבה של ההלכה בעולמו של מקדש' (דעות 58, תשע"ג, 9-5). ההלכה היהודית אמנם אינה תוצר של חורבן המקדש, והיא ללא ספק קדמה לו בעניינים רבים, אולם עיצובה של ההלכה בידי חז"ל נושא חותם בתר-מקדשי מובהק. אשר על כן, מעלה רוזנק שאלות חשובות לגבי התמורות האפשריות בהלכה במקרה של הקמת בית מקדש שלישי, ובכלל זאת שאלת הנבואה. כמו רוזנק, ובדומה לאריאל פיקאר, תומר פרסיקו, ואחרים, גם אני סבור שיש כאן סוגיה עמוקה שיש לדון בה בכובד ראש.

המשך…

כבוד האדם בין רעיה ויינר לבני גנץ: בל נציית למצוות ה'צפו!'

ביום ו, בתאריך 25.8.2017, נמחצה רעיה ויינר ז"ל למוות על ידי שער חשמלי במגדל העמק. סרטון המתעד את האירוע המזעזע הופץ במרשתת בידי בן עוולה. חרף מחאת בנותיה מירי וחגית, ולמרות שמקרים סבוכים בהרבה כבר נפתרו, מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך והשר לבטחון פנים גלעד ארדן לא תפסו את המפיץ המרושע והעמידו אותו לדין. מעט בשונה מדבריה הכאובים של חגית, איני משוכנע שכל עם ישראל צופה בסרטוני סנאף. רבים אינם מצייתים למצוות ה'צפו!', למרות שהורגלנו לכך שאם איתרע מזלו של אדם להיות מותקף באירוע טרור, זוהי 'זכות הציבור' לצפות בכך, ו'זכותם' של מפרסמים להפיק מכך רווח.

המשך…

שלושה נושאים זנוחים ולא זניחים לקראת הבחירות

הצפיפות בישראל, עליית הניאו-צדוקיות, והאגף לתודעת המונים: האם תדרשו מהאנשים המבקשים מכם את המושכות של מדינת ישראל, להציג מצע לגבי נושאים אלה?

המשך…

עשרת הדברות: קוד אתי ומתנגדיו

[גרסה מקוצרת של רשימה זו תראה אור בשבת שלום, גליון 1096 (פרשת יתרו, תשע"ט), ופורסמה באישור העורך, פנחס לייזר, גם באתר של ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך]

המשך…

אחריותיות במרחב הציבורי הממוחשב

בשולי הטבח הנורא בביה"כ בפיטסבורג.

הבוקר קיבלתי דוא"ל שנשלח על ידי הדוא"ל שלי, המודיע כי חשבון ההוג'ימייל שלי נפרץ, וכי אם לא אשלם סכום של 800 ומשהו דולר, במטבע ביטקוין, תוך 48 שעות, יופצו – דרך החשבון שלי -תמונות שצולמו בתוכנת ריגול שנשתלה בטלפון הנייד שלי בחצי השנה האחרונה (למעשה, תוכנות Deep-Fake מאפשרות לפושעים נאלחים שכאלו לייצר כל תוכן שהם רוצים) ורשימת אתרי המרשתת שביקרתי בהם, שלפי הפושע שכתב לי הם איומים ומבישים, תוך רמיזה להקשרים לא ראויים. איני יודע אם הכוונה ל-YNET, הארץ, מקור ראשון, העין השביעית, או אחרים, אבל כמובן שמפושע שכזה אי אפשר לצפות ליושרה או דיוק מיוחדים לגבי מה שהוא מאיים לשלוח בשמי, אם אכן יחליט לממש את איומו, בהנחה שלא אשלם לו את הכופר שדרש.

המשך…