נפתולי הקדמה

למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?

אתמול בבוקר קראתי בעיתון דבר על שני מקרים באילת ובירושלים שבהם נמצאה גופת אדם ערירי במצב רקבון מתקדם. התמונה שהופיעה בכתבה, של הרחוב בירושלים שבו אירע המקרה נראתה לי מוכרת – מדובר ברח' שבו אני מתגורר כעת בירושלים. גם המיקום של האמבולנס בתוך הרחוב היה נראה לי מוכר, ובהמשך היום הסתבר לי שמדובר ממש בבנין בו אנו גרים. אלמלא היינו נתונים כבר כמעט שבועיים בבידוד ביתי (לא יצאנו עדיין מהדירה אליה נכנסנו עם חזרתנו מארה"ב) הייתי בודאי חש רגשי אשמה עמוקים מאד. מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מגלם את הרעות החולות של הניכור העירוני המודרני? אבל, כאמור, טרם זכינו להכיר את רוב שכנינו לבנין.

צילום: דוברות זק"א, מתוך אתר 'דבר' 

 

חשיבות המסר שבבסיס מצוות 'עגלה ערופה' לדורנו

התופעה המצערת של זקנים או מבוגרים המתים לבדם בישראל (וכמובן במקומות אחרים) באין משגיח היא מצערת, ואפשר לקשרה למצוות עגלה ערופה (דברים כא, 9-1). מצוה זו נוגעת למצב שבו נמצאת גופת אדם במרחב בין-עירוני, ולא ידוע מי הרגו. המצווה דורשת ממנהיגי העיר הסמוכה למקום לברר היטב את סיבת המוות, בכדי להביא לדין אשמים, אם ישנם, ואז לשחוט (לערוף) עגלה בנחל איתן סמוך ולהצהיר "יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (שם, פס' 7). הנחת המוצא היא שמה שמתרחש בתוככי העיר ידוע היטב לתושביה ולמנהיגיה, בעוד שמה שמחוץ לעיר, ב"שדה", מצוי בדרך כלל בעננת אי ודאות. אמנם, במצוות עגלה ערופה מדובר במוות שסיבתו ככל הנראה חיצונית, בעוד שמיתת אנשים עריריים בביתם בעת הזו נעוצה בדרך כלל בסיבה פנימית, כמו התקף לב או שבץ. עם זאת, המסר העיקרי של 'עגלה ערופה' הוא האחריות המנהיגותית, וזו נותרה אתגר גדול עד היום.

באופן מעניין, דוקא בעידן המודרני בו התעבורה הבין-עירונית נהייתה בטוחה מבחינת סכנות שרווחו בדרך בעידן הטרום מודרני (כמו שודדים), העיר עצמה נהייתה במובנים מסוימים בטוחה פחות. חרף המידע הרב שיש לנו, ופיתוחן של 'ערים חכמות', חלק לא מבוטל מהניכור של ה'שדה' התנקז אל תוככי הערים; בעוד שבעבר היתה היכרות פנים קהילתית רבה (וכנראה גם פולשנית מדי), הרי שבעידן האורבני הנוכחי הבעיה הפוכה, ואנשים רבים נופלים בין הכסאות.

האם הדרך לפתור זאת היא באמצעים טכנולוגיים, או קהילתיים? ככל הנראה, התשובה צריכה להיות מורכבת משני אלו. אולם לנוכח ה'פתרונאות' (solutionism) הרווחת בימינו, המטילה על הטכנולוגיה משימות שלפחות בחלקן אמורות להיות מוטלות על כתפי בני אדם, עלינו לשים לב שלא לשכוח את הפן האנושי, הקהילתי. טיפול באדם בודד שהלך לעולמו, או 'מת מצוה' בעגה ההלכתית, הוא משימה שלא יכול להיות (כלומר אסור) שתוטל על רובוט. בקרוב מאד תהיה אפשרות להקים יחידה עירונית רובוטית כזו, מעין 'רוֹבּוֹ-קדישא', שתתן 'מענה' לטיפול בגופות של עריריים שנפטרו. האם הדבר ראוי לעשותו? למצוות עגלה ערופה, ולאינטואיציות ההלכתיות החשובות הכרוכות בה (ראו כאן הרצאתו המרתקת של משה הלברטל לגבי עיצובו של הרמב"ם את הלכות אבלות) יש לענ"ד הרבה חומר למחשבה בעבורנו בסוגיה הזאת.

ברשימה בשם 'למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?' (שבת שלום, גליון 1178 תש"פ) הצעתי נקודת מבט נוספת על מצוות עגלה ערופה, הקושרת אותה לדיני המלחמה המופיעים בפרשת כי-תצא. גם במקרה הזה, מצות עגלה ערופה קוראת לנו להישיר מבט אל תחומים בחיינו שאת האחריות עליהם אנו מעדיפים בדרך כלל לגלגל לאחרים.

אתיקה של הטכנולוגיה בגבולות החילון בלבד? תרומתן של מסורות דתיות

לאחר שלוש שנים בארה"ב, אני שב ארצה עם משפחתי בקרוב. בהזדמנות אחרת אולי אכתוב מעט על התקופה המאלפת והמרתקת הזו. לעת עתה, הנה קישור ליוטיוב המתעד הרצאה-דיון שנתתי בנושא "אתיקה של הטכנולוגיה בגבולות החילון בלבד? תרומתן האפשרית של מסורות דתיות", בפני קבוצת 'בינה מלאכותית חוצה גבולות' (בהובלת ברק אור). השאלות העיקריות שהיו על הפרק: האם השיח לגבי הטכנולוגיה הוא ניטרלי מבחינה דתית? מהם החסמים המקשים על מסורות דתיות נורמטיביות לקחת חלק בשיח הטכנו-אתי? והאם למסורת היהודית יש מה לתרום לשיח זה? על אלה ועוד ראו כאן:

בל תשליך: היהדות הישראלית צריכה הלכות איכות סביבה

[פורסם במגזין 'על דעת הקהל', מכון שלום הרטמן {י"א שבט תש"פ, 6 לפברואר 2020}; גרסה מקוצרת פורסמה ב'סרוגים']

איך ייראו מדינת ישראל וארץ ישראל בעוד 20 שנה, בשנת ת"ת (2040)? האם ייותר בישראל משהו ממרחבי הטבע, הדומם, הצומח והחי הלא-אנושי המצוי בה כיום? האם תולבש כליל ב'שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט', כמאמר אלתרמן, או שנצליח להותיר בה טבע בלתי מבוית? לנוכח עידן ה'אנתרופוקן' המאופיין בהשפעה חסרת תקדים של האנושות, התיעוש והצרכנות על כדור הארץ, ישראל אינה לבדה בדילמה זו. יש שתי סיבות אקטואליות לדיון: ראשית, ט"ו בשבט הוא נקודת ציון בולטת בלוח השנה היהודי-ישראלי בסוגיית הסביבתנוּת (environmentalism). שנית, ט"ו בשבט הוא גם יום ההולדת של כנסת ישראל, שפעילותה ומחדליה משפיעים ישירות על עתיד הטבע בישראל.

המשך…

פרשת בלק: ע(ו)ל הפרטיות וערך האדם כפרט

רבים הם המלהגים על כך שבעידן הנוכחי 'כבר אין יותר פרטיות'. ברם, מבין מלהגים אלה, איש לא יסכים שיופץ סרטון זדוני המתעד אותו מתקלח, או שמערכת המשפט לא תאפשר לה לתבוע לדין את מבצעי הפשע. צביעות זו מעלה אפוא שמדובר על להג של בעלי ענין המעוניינים בעיקר להוביל לביטול דה-פקטו של הזכות לפרטיות. כמובן, האפשרות הטכנית לפגוע בפרטיות ובכבוד האדם היתה קיימת מאז ומעולם, ובכך אין כל חדש. מה שחדש בעידן הנוכחי הוא האמצעים המשוכללים לבצע זאת, וגם ההשטחה וההכפפה הדרוויניסטית של הראוי בפני המצוי, בפני הכוחנות. לומר ש"היום כבר אין פרטיות" ולכן אין בעיה להציב מצלמות במקלחות של זקנים בבתי אבות, שקול פחות או יותר לאמירה ש"היום כבר אין ערך לחיי אדם", ולכן מותר להרוג את מי שרק רוצים.

המשך…

יהדות בית הכנסת או דת מקדש? הבחירה (עדיין) בידי עם ישראל

רעיון בניית בית המקדש השלישי חזר לקדמת הבמה בעשור האחרון, וביתר שאת בחמש השנים האחרונות, בעבור יהודים לא מעטים. לאחרונה פורסם סרט תיעודי של רוני קובן על נאמני הר-הבית. רבים סבורים שבניית בית מקדש שלישי לא תשנה מהותית את המצב הקיים, אלא רק תוסיף עליו כהנה וכהנה.

מדריכי בדוקטורט, פרופ' אבינועם רוזנק, עמד לפני כמה שנים על שאלה זו במאמרו 'הרהורים על טיבה של ההלכה בעולמו של מקדש' (דעות 58, תשע"ג, 9-5). ההלכה היהודית אמנם אינה תוצר של חורבן המקדש, והיא ללא ספק קדמה לו בעניינים רבים, אולם עיצובה של ההלכה בידי חז"ל נושא חותם בתר-מקדשי מובהק. אשר על כן, מעלה רוזנק שאלות חשובות לגבי התמורות האפשריות בהלכה במקרה של הקמת בית מקדש שלישי, ובכלל זאת שאלת הנבואה. כמו רוזנק, ובדומה לאריאל פיקאר, תומר פרסיקו, ואחרים, גם אני סבור שיש כאן סוגיה עמוקה שיש לדון בה בכובד ראש.

המשך…

שלושה נושאים זנוחים ולא זניחים לקראת הבחירות

הצפיפות בישראל, עליית הניאו-צדוקיות, והאגף לתודעת המונים: האם תדרשו מהאנשים המבקשים מכם את המושכות של מדינת ישראל, להציג מצע לגבי נושאים אלה?

המשך…

עשרת הדברות: קוד אתי ומתנגדיו

[גרסה מקוצרת של רשימה זו תראה אור בשבת שלום, גליון 1096 (פרשת יתרו, תשע"ט), ופורסמה באישור העורך, פנחס לייזר, גם באתר של ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך]

המשך…