מקרא יוצא / מדרש

פרשת בלק: ע(ו)ל הפרטיות וערך האדם כפרט

רבים הם המלהגים על כך שבעידן הנוכחי 'כבר אין יותר פרטיות'. ברם, מבין מלהגים אלה, איש לא יסכים שיופץ סרטון זדוני המתעד אותו מתקלח, או שמערכת המשפט לא תאפשר לה לתבוע לדין את מבצעי הפשע. צביעות זו מעלה אפוא שמדובר על להג של בעלי ענין המעוניינים בעיקר להוביל לביטול דה-פקטו של הזכות לפרטיות. כמובן, האפשרות הטכנית לפגוע בפרטיות ובכבוד האדם היתה קיימת מאז ומעולם, ובכך אין כל חדש. מה שחדש בעידן הנוכחי הוא האמצעים המשוכללים לבצע זאת, וגם ההשטחה וההכפפה הדרוויניסטית של הראוי בפני המצוי, בפני הכוחנות. לומר ש"היום כבר אין פרטיות" ולכן אין בעיה להציב מצלמות במקלחות של זקנים בבתי אבות, שקול פחות או יותר לאמירה ש"היום כבר אין ערך לחיי אדם", ולכן מותר להרוג את מי שרק רוצים.

העוורון לגבי נזקי הצפת המרחב הציבורי (והפרטי) במצלמות נתמך באשליה שיש בכוחן לאפשר לנו להמנע מחוסר הוודאות המובנה שבו כרוכים חיי אנוש (והקוסמוס בכלל). לכך אפשר להוסיף את העובדה שבאמצעות טכנולוגיות של זיוף/בדיית-סרטונים, קשה עד בלתי אפשרי היום לסמוך על מהימנות של סרטונים. מה ישאר אפוא אחרי אובדן האמון האנושי והציבורי בתיעוד שמפיקות המצלמות? אפשר לשער שמה שיוותר הוא חברה שבה חיים אנשים שנשללה מהם פרטיותם, ושבה המצלמות הן אמצעי מעקב ושיטור, ולא עוד מקור לסעד כלשהו של הגנה על חלשים ונפגעים (בהזדמנות אחרת ארחיב מדוע דוקא נבחרי הציבור, שהם המוסמכים להכריע דמוקרטית בנושאים האלו, הם פתח לתקוה בנושא, בהיותם זקוקים כמו כל אדם אחר להגנה על כבודם הסגולי). ח"כ שלי יחימוביץ היטיבה לתאר את הכשל המובנה באובססיית המצלמות, בהקשר של הדרישה הצודקת, כשלעצמה, לפיקוח על עבודת הגננות:

אמנם, פיקוח אין משמעו בהכרח הצבת מצלמות, אלא שיפור תנאי העבודה של הגננות, כמו גם הוספת מפקחות על הגנים, לאור גידול האוכלוסיה. ברשימה בשם 'פרשת בלק: ע(ו)ל הפרטיות וערך האדם כפרט', שתראה אור השבת בשבת שלום, גליון 1120 (פרשת בלק), עמ' 3-2 (לקובץ Word ראו כאן), הצעתי כמה מחשבות על מושג הפרטיות בעת הזו, לאור דברי בלעם בפרשת השבוע. כזכור, בלעם ראה "אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו" (במדבר כד 2), וקבע: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (במדבר כד, 5), ומכאן נתגלגלו פרשנויות ודיונים בנושא צנעת הפרט ושמירת הפרטיות במסורת היהודית.

ברשימה דנתי בתלותה של הפרטיות בתפיסה הומנית של האדם כפרט, כלומר של היותנו פרט, יחיד. זאת, בהקשר של משנתו היהודית ההומנית החשובה של אריך פרום (Fromm), ולאור ספרו של נחום רקובר ההגנה על צנעת הפרט (ספריית המשפט העברי, ירושלים תשס"ו). דברים אלו עשויים לשמש את המעוניינים בפתרון חינוכי ואנושי נאות לניהול גני הילדים, ולקשת רחבה של סוגיות חברתיות ומדיניות אחרות.

פרשת חֻקַּת: בזכות המלים והחיים, כנגד הכוחנות והמוות

[דבר תורה שיראה אור בשבת הקרובה, פרשת חֻקַּת, בשבת שלום, גליון 1066 תשע"ח, עמ' 3-2)

בפרשתנו מוצגים סיפורים העוסקים לכאורה בנושאים שונים מאד: (1) פרה אדומה; (2) הצמא במדבר והכאת הסלע על ידי משה ואהרן; (3) מות אהרן; (4) תלאות נדודי עם-ישראל בעבר הירדן המזרחי. לכאורה, הקשר בין כל אלה מקרי. אולם ניתן להציע שיש קשר מהותי בין הסיפורים עליו נעמוד להלן, הארוג במסרים הערכיים של התנ"ך.

המשך…

יהדות חז"ל או דת מקדש? בידינו הדבר

הרבה דברים מתרחשים בימים אלה. חלקם נפלאים, כמו העברת עובדות הנקיון של מכללת אורנים להעסקה ישירה. עניינים אחרים הם מצערים, כמו

סגל מכללת אורנים. כבוד גדול לעם ישראל.

השחיתות המינית והמוסרית של איש (המכונה בפי אחדים 'ילד' משום מה) זחוח שכנראה השתכנע שמדינת ישראל נושאת פנים לאביו ולכן אין לו צורך לתת דין וחשבון לאף אחד, ודאי שלא לאמו או לאביו שבשמים. אפשר רק לקוות שרשויות הצדק יתעשתו, וידונו כנדרש ובחומרה את העבריינים, המסרסרים בציבור הישראלי ככלל ובנשים חסרות ישע בפרט. אפשר היה אולי לנוח על זרי הדפנה, אם היה ברור שלנוכח הניהיליזם וגסות הרוח והגוף יש בישראל ציבור והנהגה דתית איתנים שערכי היהדות ההלכתית במיטבה עומדים לנגד עיניהם. אכן, יש ויש כאלו, אך יש גם בעיות עומק המנסרות בחלל האויר.

המשך…

רצח העם בבורמה: כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב?

חילול ה' מתרחש כשיהודים, באשר הם יהודים, מועלים במכנה האנושי המשותף הבסיסי ביותר. המכנה היהודי האנושי המשותף הוגדר במסורת היהודית כאיסור שפיכות דמים, גלוי עריות ועבודה זרה.

המשך…

אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח?

פרשת כי תשא: אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח? (התפרסם בשבת שלום, גליון 1001, פרשת כי- תשא ה'תשע"ז. לגליון בגרסתו המודפסת ראו כאן)

פרשתנו פותחת בכופר הנפש, מחצית השקל, הנאסף לצרכי אוהל מועד, חֵלֶף הנגף העלול לפקוד את בני ישראל בזמן מפקד האוכלוסין: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, י"ב). סכנת הנגף מתממשת בפרשה לאור סיבה אחרת, והיא חטא העגל, שלאחריו "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (שמות לב, ל"ה). באחד ההבטים של חטא זה אתמקד כאן.

המשך…

הוֹי האומרים 'היכל יֵצלם'

לאחרונה עלתה לכותרות סוגיית היחס לזקנים בבתי אבות ממשלתיים, וליתר דיוק התעללויות ויחס מחפיר כלפיהם. טוב שמתעוררת מודעות ציבורית לנושא חשוב זה. אלמלא שלטה בישראל ההֶפְחֵרוּת, מה היה עלינו לעשות? לממש את הצו המוסרי האמור בעשרת הדברות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ 11). לפי התורה זו גם ערובה לאריכות ימים ("לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", שם), כי היחס שאנו מעניקים להורינו, הוא כנראה גם היחס שיעניקו לנו ילדינו כשנזקין.

המשך…

האם צריך ללמוד מסיפור העקדה ציות או מוסר?

שאלה זו מטרידה את קוראי עקדת-יצחק לאורך כל הדורות, ונתנו לה שתי תשובות עיקריות: ציות לצו האל, או מוסר. התשובה הנפוצה יותר, יש לציין, היא הלקח של הציות העיוור. האמנם? אבקש להאיר סוגיה זו בהקשר דברי הנביא ירמיה, שהטיח בבני ישראל:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח (ירמיה ז, כא-כב)

במקום אחר טוען הנביא ירמיה כי בני ישראל הקימו

אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי. (ירמיה ט, ה')

מה פשר ההתנערות הזו של האל מפולחן הקרבת הבנים שרווח בעם ישראל בתקופת המקרא, ומציוויי הקורבנות בכלל? מה זה אומר על משמעותה של עקדת-יצחק? ומה ניתן ללמוד מכך על היחס בין דת ומוסר?

המשך…