חינוך

'כי האדם שבאדם ינצח' – לקידום מדעי רוח האדם

לצד הפוגרום שהתרחש כעת בעיירה מונסי בניו יורק, הדיון הציבורי מסביב חטיפת ילדי תימן, מדינת/ארץ ישראל ההופכת במהירות למזבלה, ולצד סוגיות אחרות, מוטרדים רבים בעת הזאת, ובצדק, מהמגמה של 'ירידת מדעי הרוח' בישראל. מלומדים רבים נותנים את דעתם על כך, ופנים חשובות בסוגיה מוארות, למשל תפקיד ה'סלאמיזציה' וצמצום אופקי המחקר כגורמים לדלדולה של הרוח. ברם, יש צורך לא רק בביקורת אלא גם בניסוח חזון חיובי, פרגמטי, למדעי הרוח. לשם כך יש צורך להבין את מגמות היסוד בתחום ה-Humanities בכללן, כפי שעשה למשל פרופ' אליצור בר-אשר סיגל במאמר הסקירה מאיר העיניים שלו 'מדעיות – מדעי הרוח – בחינת גבולות הגזרה'. בלי להידרש לתמורות שעברו על הדיסיפלינה הזו במאתיים השנים האחרונות (לפחות) יקשה עלינו להבין את האתגרים שעל הפרק.

במאמר-מסה בשם 'כי האדם שבאדם ינצח', שפורסם כעת (29 לדצמבר 2019) בכתב העת המקוון אלכסון, נדרשתי אף אני לאתגר דלדולה של הרוח. הדברים הם תולדה של חשיבה ממושכת, וגרסתם הראשונה נכתבה לפני כשנתיים לתחרות של רשת מדעי הרוח והחברה בשם 'מהם מדעי האדם?'. משהתברר שהתחרות נגוזה, פניתי לאלכסון, שהוא כתב עת מקוון איכותי בנושאי מדע, פילוסופיה, טכנולוגיה וחברה, ואני שמח שהם ראו ערך במאמר-מסה זה.

הצעתי היא כי באופן פרדוקסלי, יתכן שהסיבה לירידת הרוח היא דוקא דחיקתו של הגוף (האישי, החברתי, והטבעי בכלל) מן השיח במדעי הרוח. תוך בירור ההבדלים בין המונח Humanities למקבילו העברי, 'מדעי הרוח', ולפרדיגמות העומדות ברקע (דואליסטיות מול פרגמטיות-אינטגרטיביות), אני מציע כי על מדעי הרוח לשקול היטב את יחס הניכור המצוי במדעי הטבע והחברה כלפי מדעי הרוח, ולחשוב האם לעוינות כלפי הטבע והחברה המצויה בשדרות מסוימות של מדעי הרוח (למשל, אצל קירקגור), יש חלק כלשהו ביצירת הניכור דלעיל. לאור זאת, אני מציע את הפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי, כמו גם הוגים נטורליסטים לא-רדוקציוניסטים (כמו הנס יונס) בתור מודל אפשרי לחידוש מדעי הרוח/האדם ולקידום מעמדם בחברה הישראלית.

  • תודתי לידידי ד"ר אריאל יפה על הביטוי הקולע 'מדעי רוח האדם', המצדיק ומצריך דיון נוסף (שאליו לא אגיע בעתיד הנראה לעין מטעמי חוסר זמן).

פרשת בלק: ע(ו)ל הפרטיות וערך האדם כפרט

רבים הם המלהגים על כך שבעידן הנוכחי 'כבר אין יותר פרטיות'. ברם, מבין מלהגים אלה, איש לא יסכים שיופץ סרטון זדוני המתעד אותו מתקלח, או שמערכת המשפט לא תאפשר לה לתבוע לדין את מבצעי הפשע. צביעות זו מעלה אפוא שמדובר על להג של בעלי ענין המעוניינים בעיקר להוביל לביטול דה-פקטו של הזכות לפרטיות. כמובן, האפשרות הטכנית לפגוע בפרטיות ובכבוד האדם היתה קיימת מאז ומעולם, ובכך אין כל חדש. מה שחדש בעידן הנוכחי הוא האמצעים המשוכללים לבצע זאת, וגם ההשטחה וההכפפה הדרוויניסטית של הראוי בפני המצוי, בפני הכוחנות. לומר ש"היום כבר אין פרטיות" ולכן אין בעיה להציב מצלמות במקלחות של זקנים בבתי אבות, שקול פחות או יותר לאמירה ש"היום כבר אין ערך לחיי אדם", ולכן מותר להרוג את מי שרק רוצים.

המשך…

עצמאות או ברבריות? אדורנו על תפקיד בית הספר

בפרוס שנת הלימודים החדשה, יתהו הורים וילדים רבים: מה בעצם תפקיד בית הספר בעידן הנוכחי?

על חשיבות החינוך הפעלתני בבתי הספר כתבתי לפני כמה שנים. כעת אביא כמה נקודות למחשבה לגבי נושא החינוך מאת תיאודור ו. אדורנו (Adorno), גרמני ממוצא יהודי שהוטבל בילדותו לנצרות, מראשי 'אסכולת פרנקפורט', שנודעה בביקורתה החברתית על האינסטרונמטליזציה של האדם ועל 'תעשיית (או 'חרושת') התרבות' בעידן המודרני.

המשך…

הכותל הקרטזיאני

הכותל הקרטזיאני, או: "יהודי לא מגרש יהודי" מהעולם הזה

משקפי/קסדות המציאות המדומה הם גילום טכנולוגי למתודת הספקנות הרדיקלית של דקרט, ולמעשה מעודדים את תחושת הספקנות הקיצונית הזו לגבי קיומה הריאלי של המציאות. מי שישתמש בקסדות הללו אמנם יקטין את תחושת המציאות הברורה ואת הודאות לגבי קיומו הגופני והחברתי גם בשאר חייו.

לכן, לאור הכנסת קסדות המציאות המדומה לכותל המערבי לאחרונה, וכל עוד לא יוצאו משם הצעצועים הבעייתיים הללו אני מציע להעניק לכותל המערבי את השם "הכותל הקרטזיאני" (כלומר, של דקרט). אגב, הכותל המערבי עומד בענין זה בגאוה מפוקפקת מאד לצד תחומים אחרים דרכם מנסים להכניס את קסדות ה-VR, כמו פורנו (ראו כאן). אפשר אף להציע להחרים את ההגעה לכותל המערבי, כל עוד נמצא הצלם בהיכל. אפשר גם לתהות באיזו זכות אנו מדברים בפני אונסק"ו על זיקה הסטורית בלתי מעורערת של העם היהודי לא"י, ירושלים והר-הבית, בזמן שאנו מאפשרים לגורמים מפוקפקים להכניס לכותל המערבי טכנולוגיה שכל מהותה הוא ערעור על רעיון המציאות החיצונית האובייקטיבית המשותפת לבני האדם.

המשך…

בלי אנושיות אין חינוך

מאמר דעה זה פורסם בקשר עין, גליון 258, אפריל 2016, עמ' 74–75. בגליון, שכותרתו היא עתיד החינוך? e-ודאות, כלולים 33 מאמרים מאת הרב שי פירון, פרופ' יזהר אופטלקה, ד"ר הגר גלברד שגיב ואחרים, ומומלץ בחום לקראו במלואו. דומה כי קו פרשת המים נסוב על השאלה האם עלינו לדבוק באנושיותנו ולהתעקש על אנושיות ילדינו, או שעלינו 'להכין' את ילדינו לעולם פוסט-הומני, תוך ויתור מוחלט מראש על המאמץ לשמור על אנושיותם ואנושיות החברה שלנו. אני תקוה שבכל זאת נשכיל לבחור בחיים אנושיים.

המשך…

ראיון עם פרופ' הילרי פָּטְנם על 'פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים'

בין הגות יהודית לדאגה לזולת: ראיון עם פרופ' הילרי פָּטְנם על ספרו 'פילוסופיה יהודית כמדריך לחיים'

לפני כחודש (13.3.2016) הלך לעולמו אחד מגדולי הפילוסופים במחצית השניה של המאה העשרים: הילרי פטנם (Hilary Putnam). הילרי ז"ל נולד בשיקגו בשנת 1926, וכתב על בעיות רבות בתחומי הפילוסופיה של המדע, הלשון, הלוגיקה והתודעה (mind), בעיקר באוניברסיטת הרווארד. לעיסוק בהגותו של פטנם הגעתי דרך מחקריו על הפרגמטיזם האמריקאי ודרך הפילוסופיה העצמאית שיצר, הנתפסת כזרם הריאליסטי בניאו-פרגמטיזם (אף שכפי שתקראו בהמשך, פטנם הסתייג מהכינוי 'פרגמטיסט').

המשך…

טכנולוציה? לא בבית ספרנו

הפוסט-הומניזם בבעיה. איך משכנעים כשמונה מיליארד בני אדם שחייהם בצורתם הנוכחית הינם מקרה או טעות אבולוציונית, ומוטב להמירם בחיים לא-אנושיים, שאינם כרוכים בבחירה, באחריות, באינטראקציה אנושית עם הזולת, בהרכב גוף-נפש הוליסטי? המאמץ האינטנסיבי שאנו רואים בישראל בתחום הפוסט-הומני כנראה די דומה למה שמתחולל במקומות אחרים בעולם. אז אין לנו שליטה על כל מה שקורה בעולם, אך מחובתנו לעמוד על המשמר מול מי שמבקשים להמירנו ו'לשדרגנו' כאן, במקום מגורינו.

המשך…