זהות יהודית

Israel’s Two Messiahs

התמדת מצב החירום במדינת ישראל מאז הכרזתו בידי 'מועצת העם הזמנית' ב-19 למאי 1948 היא תוצאה של התמשכות מצב הלחימה שישראל שרויה בו (חרף הסכמי השלום החשובים עם מצרים וירדן) מזה ע"ב שנים. מנקודת המבט של תחום ה'תיאולוגיה הפוליטית', העוסק בביטויים המחולנים של תפיסות דתיות ומשיחיות במרחב המדיני, אפשר לראות ב'מצב החירום' ביטוי לתפיסת משיחיות אפוקליפטית שבה יש ערעור יסודי על מושג החוק ותקפותו, ובמובן הספציפי הזה שרויה מדינת ישראל בחילון עמוק. באופן מעניין ואולי אירוני, מי שמוטרדים במיוחד מהשלכות מצב החירום בישראל, כדוגמת 'האגודה לזכויות האזרח', בדרך כלל פועלים מתוך מניעים הומניסטיים חילוניים (מבורכים). דא עקא, הסבך דלעיל מקשה לטעמי על יצירת שיח רחב בשאלות אלו.

השימוש שנעשה לאחרונה בתקנות מצב החירום, בכדי להתמודד עם משבר הקורונה* – שימוש שלמרות ביקורות חשובות על הפגיעה בזכויות האזרחיות, הוא בבסיסו מבורך – הוא הזדמנות לשאול לגבי המחירים של התמדת מצב החירום בישראל. זוהי הזדמנות לחשוב על האופן שבו תפיסות משיחיות שונות – זו האפוקליפטית, ולמולה מה שאני מכנה 'משיחיות נורמלית' – עשויות לעצב עתיד דמוקרטי טוב יותר למדינת ישראל. בהקשר הזה, אפשר לקרוא את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' בשני אופנים שונים בתכלית, שראוי להעלותם לדיון ציבורי.

ברשימה בשם Israel's Two Messiahs שפורסמה כעת ב-Tablet Magazine, ניסיתי להציע מבט ראשוני על הסוגיה הסבוכה הזו. על הערות שסייעו לי לחדד את הדברים, תודתי נתונה לאלן מיטלמן, ויויאן ליסקה, אבינועם רוזנק, בני בראון, בני פורת, ואיתמר בן-עמי. האחריות לכל משגה שנותר היא שלי בלבד.

חג עצמאות שמח.

 

* למחקר מעניין לגבי ההשפעה של הכרעת הרשויות לכנות אסונות טבע בשמות נקביים או זכריים, על התפיסה העממית של מידת החומרה של האסון, וכתוצאה מכך לגבי מידת קטלניותו בפועל, ראו כאן.

 

אתיקת מזון ופולמוס השחיטה באירופה

האם יש בסיס מוסרי כלשהו להנאה מפירות העולם הזה, ואף להרג ולאכילת בעלי חיים? ואם אמנם יש היתר שכזה, האם השחיטה היהודית היא פסולה מעיקרה, כפי העולה למשל מהטלת האיסור על שחיטה כשרה בצפון אירופה? האם מוטב בית מטבחיים רובוטי, אוטומטי וממוכן לגמרי, ללא מגע יד אדם, על פני הליך השחיטה המסורתי, המחייב מעורבות אנושית בתהליך ההמתה של בעלי החיים? האם אכן יש 'קצבות אתית' או שחיטה מוסרית?

לשאלות אלו התייחסתי ברשימה 'אתיקת מזון ופולמוס השחיטה באירופה', שתראה אור בסוף השבוע הקרוב, בגליון שבת שלום 1127, פרשת 'ראה' תשע"ט, עמ' 3-2).

פרשת בלק: ע(ו)ל הפרטיות וערך האדם כפרט

רבים הם המלהגים על כך שבעידן הנוכחי 'כבר אין יותר פרטיות'. ברם, מבין מלהגים אלה, איש לא יסכים שיופץ סרטון זדוני המתעד אותו מתקלח, או שמערכת המשפט לא תאפשר לה לתבוע לדין את מבצעי הפשע. צביעות זו מעלה אפוא שמדובר על להג של בעלי ענין המעוניינים בעיקר להוביל לביטול דה-פקטו של הזכות לפרטיות. כמובן, האפשרות הטכנית לפגוע בפרטיות ובכבוד האדם היתה קיימת מאז ומעולם, ובכך אין כל חדש. מה שחדש בעידן הנוכחי הוא האמצעים המשוכללים לבצע זאת, וגם ההשטחה וההכפפה הדרוויניסטית של הראוי בפני המצוי, בפני הכוחנות. לומר ש"היום כבר אין פרטיות" ולכן אין בעיה להציב מצלמות במקלחות של זקנים בבתי אבות, שקול פחות או יותר לאמירה ש"היום כבר אין ערך לחיי אדם", ולכן מותר להרוג את מי שרק רוצים.

המשך…

האֲדשת הזולת או גישה פרגמטית?

האלימות הממשלתית שמפעיל שר המשטרה ('בטחון פנים') גלעד ארדן כנגד החלשים שבאזרחי ישראל, שנדמה היה לרבים למשך זמן מה שהיא מופנית 'רק' כנגד ערבים (למשל בהרג יעקוב אל קיעאן בפינוי הכפר אום חיראן), מתרחבת ומועמקת בעת האחרונה גם כלפי יהודים: חרדים, ויוצאי אתיופיה.

הארץ כמרקחה עקב הריגתו של סלומון טקה בקריית חיים. הכל דורשים חקירה הולמת לשוטר היורה, אך מעטים מדי דורשים את הדחת השר הממונה ארדן, שמשום מה לא טורח למנות מפכ"ל חדש למשטרה. בבית הוריי בקיבוץ בארות-יצחק היו בילדותי כמה וכמה 'אולפניסטים', כלומר עולים חדשים, שהיו 'מאומצים' אצלנו ובאו להתארח מדי שבת. יוצאי אתיופיה מביניהם, שכמה מהם נהיו מאוחר יותר לאנשי ציבור ידועי שם, היו העדינים והנעימים מביניהם. אולי מטעם זה מתעמרים בהם ישראלים גסי לב, שיהדות בית הכנסת היא מהם והלאה. הרי יהודי בית הכנסת הם (או משתדלים להיות) ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. זוהי אולי הסיבה לכך שגם החרדים נמצאים 'על הכוונת' של ארדן. אם הפעם לא 'תצוץ לה פתאום' שריפה גדולה שתציל את ארדן משבט הביקורת הציבורית, אפשר להתפלל שהוא ילך לדרכו ויניח לעם-ישראל לשלום (יתכן אף שה-BDS יציעו לו עבודה – הוא הרי מהתורמים הגדולים להאדרת המוניטין של הארגון).

המשך…

יהדות בית הכנסת או דת מקדש? הבחירה (עדיין) בידי עם ישראל

רעיון בניית בית המקדש השלישי חזר לקדמת הבמה בעשור האחרון, וביתר שאת בחמש השנים האחרונות, בעבור יהודים לא מעטים. לאחרונה פורסם סרט תיעודי של רוני קובן על נאמני הר-הבית. רבים סבורים שבניית בית מקדש שלישי לא תשנה מהותית את המצב הקיים, אלא רק תוסיף עליו כהנה וכהנה.

מדריכי בדוקטורט, פרופ' אבינועם רוזנק, עמד לפני כמה שנים על שאלה זו במאמרו 'הרהורים על טיבה של ההלכה בעולמו של מקדש' (דעות 58, תשע"ג, 9-5). ההלכה היהודית אמנם אינה תוצר של חורבן המקדש, והיא ללא ספק קדמה לו בעניינים רבים, אולם עיצובה של ההלכה בידי חז"ל נושא חותם בתר-מקדשי מובהק. אשר על כן, מעלה רוזנק שאלות חשובות לגבי התמורות האפשריות בהלכה במקרה של הקמת בית מקדש שלישי, ובכלל זאת שאלת הנבואה. כמו רוזנק, ובדומה לאריאל פיקאר, תומר פרסיקו, ואחרים, גם אני סבור שיש כאן סוגיה עמוקה שיש לדון בה בכובד ראש.

המשך…

בין היהדות המסורתית המזרחית והפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי (המערבי): הרצאה באוקספורד

אחת הפריבילגיות של לימוד תורה מאז ומעולם היתה 'הליכה מחיל אל חיל', כלומר מחומה של עיר אחת לאחרת (בבלי ברכות סד ע"א). כאז גם עתה, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו, ד'). טוב, המצב באקדמיה לא עד כדי כך קשה. אבל כמו אז, גם במקרה של אקדמאים לא-בכירים בלימודי יהדות (ובמדעי האדם בכלל), לא קיים השפע הכלכלי שהיה שמור פעם לסוחרים שהתפרנסו לא רע תוך כדי שיט בנהרות הגדולים ובין יבשות. ובכל זאת, קשה להכחיש את הזכות האקדמית לנדוד לארצות רחוקות יותר ופחות, לפגוש אנשים מרתקים ולזכות לקבל משוב מאתגר ממלומדים על רעיונותיך.

המשך…

פרגמטיזם, מחשבת ישראל ואנושיות: הערה על הבחירות בישראל

עת יוצאים דחופים הבוטים הזדוניים במרחב המקוון של מדינת ישראל, מטעם האגף לתודעת המונים של השר ארדן או מטעם כל גוף לא שקוף או אינטרסנטי אחר המבקש לפגוע בריבונותם של אזרחי ישראל, מתוכה או מחוצה לה, זה נראה תלוש לעסוק בכל נושא אחר שעל הפרק. מה גם שבהיותי שוהה עם משפחתי בקונטיקט לא נוכל להצביע בבחירות האלו (ולא שמלאכת ההכרעה בין המפלגות השונות היתה קלה הפעם לו היינו בארץ).

המשך…