החברה הישראלית

מגבלות הקורונה כהזדמנות לקידום עצמאות חינוכית ולמידה פעלתנית במערכת החינוך הישראלית

מגבלות הקורונה כהזדמנות לקידום עצמאות חינוכית

מאת: תומר אושרי ונדב שיפמן ברמן (פורסם בעיתון כלכליסט בתאריך 2.9.21, מובא כאן עם היפר-קישורים)

מגפת הקורונה ו'מחלות הרקע' של מערכת החינוך

בפתח שנת הלימודים תשפ"ב, מקוים תלמידי ישראל, הוריהם ומורי ישראל לשנת לימודים מוצלחת, אך חוששים שמא ישוחזרו כשלים שהתרחשו בשנה הקודמת לנוכח מגפת הקורונה. יתרה מזאת: החודשים הארוכים של הישיבה מול המחשב בזום הזכירו לנו שאחת הרעות החולות של המערכת היא מחסור ב'למידה מבוססת תנועה' או למידה פעלתנית. הדוגמה הקלאסית ללמידה כזו היא ספורט, אולם אין כמעט מקצוע שאי אפשר ללמד אותו בשילוב תנועה. למידה פעלתנית מגבירה את האפקטיביות של הלמידה העיונית, מפחיתה תופעות של חוסר קשב, תורמת לבריאות, לחִבְרוּת, למניעת השמנה ולהפחתת אלימות.

תומר אושרי

במחצית השנייה של שנת הלימודים תש"ף, נדרשה מערכת החינוך בישראל להתמודד באופן פתאומי עם מגפת הקורונה, בתי הספר נסגרו ועברו ל'למידה מרחוק'. קברניטי המערכת השקיעו כספים ומשאבים ביצירת פלטפורמות דיגיטליות ובפיתוח שיעורים מצולמים. הפיקוח הבכיר לא יכול היה להגיע לשטח, בעוד המנהלים, המורים והתלמידים נותרו מבודדים בבתים. כך בצל הקורונה, ללא הודעה מוקדמת, קיבלו בתי הספר מרחבים אוטונומיים. ואולי היתה זו הזדמנות ולא בעיה?

אל מול יכולתו המוגבלת של הפיקוח, היו בתי ספר שניצלו את ההזדמנות כדי להחיל תוכניות קיימות ללמידה עצמאית, שחלקן כבר היו מובנות על פלטפורמות דיגיטליות וחלקן דרשו התאמות קלות. לעומתם, רוב בתי ספר, שהיו חסרים את הרעיונות, התוכניות והמעוף הנדרשים, כרעו תחת נטל העמימות וחיכו לפתרונות מהריבון. כאשר פרסמה מערכת החינוך את הנהלים החדשים אחרי פסח תש"פ, הסתבר שהמגמה הריכוזית לא השתנתה, כשהונחתו תוכניות לניהול סדר יום הבנוי ביסודו על ה'שטאנץ' הרגיל. ההזדמנות לרענון אורחות הלמידה התפוגגה, ובמקום זאת הועתקו הדפוסים הקיימים לפלטפורמה הדיגיטלית, קרי הוראה פרונטלית המבוצעת במקוון.

בפתחה של שנה חדשה ובחסותה של ממשלה חדשה, טרם הגיעה העצמאות לה מייחלים המנהלים, ושלה זקוקים המורים והתלמידים. חוקרים רבים כדוגמת יצחק פרידמן מזהים את הפוטנציאל הטמון באוטונומיה וניהול עצמי, היכולים לאפשר גמישות ויצירתיות בבתי הספר, אך טוענים כי שיטת העבודה של משרד החינוך ריכוזית ואינה מאפשרת ביזור סמכויות.

התמשכות הקורונה כהזדמנות לרענון דפוסי הלמידה וקידום למידה פעלתנית

החוקרים מציינים את הצורך להעניק אוטונומיה לכל השחקנים במערכת החינוך, על מנת ליצור שינוי עומק משמעותי. אם ברצוננו לחנך ולפתח תלמידות ותלמידים עצמאיים שיש להם את מרחב הבחירה וחופש הפעולה ללמוד מתוך סקרנות, יוזמה הנעה ומחויבות פנימית, עלינו להכשיר מורים ומנהלים להוביל למידה המאפשרת מרחבים אוטונומיים לתלמידים וללוות אותם בהם. אם נאפשר לתלמידים ליטול יותר אחריות על תהליך הלמידה, נחזק את המורים ואת בתי הספר בכללם. כך תיווצרנה קהילות לומדות בעלות מרחבי פעולה המותאמים לצורכי ורצונות הקהילה המקומית, ובהן יפעלו יחדיו מנהלים, מורים, הורים ותלמידים בגיבוי ובליווי של גורמי המטה. התלמידים יקבלו מרחב פעולה לניהול הלמידה שלהם, על פי תחומי העניין והסקרנות שלהם, וכל זה כמובן בחסות המשאבים וההדרכה הארצית והמחוזית של משרד החינוך. טוב נעשה אם נחליף בהזדמנות זו את המונח 'פיקוח' ל'טיפוח': מטרתו של משרד החינוך אינה כליאה, אלא הענקת התנאים המיטביים לקהילות הלומדים בכדי לשגשג.

מתווה מעשי ממוקד

הגבלות הקורונה הן הזדמנות לשיפור דפוסי הלמידה. דוקא הקורונה היא שהכריחה את מערכת החינוך להתארגן בקפסולות וללמד בקבוצות קטנות. פתאום הסתבר לכולנו שניתן לשהות גם מחוץ לכיתות ומזגנים, וכי יש ערך רב ללמידה הפעלתנית בחיק הטבע והטבע העירוני. איך היינו רוצים שתיראה הלמידה של ילדינו ונכדינו? כדאי לחשוב על השאלה גם מחוץ ל'קופסת הכיתה'. שכן בכוחה של הלמידה הפעלתנית, המערבת יותר את הגוף ואת מרב החושים, לשפר את היכולות הקוגניטיביות של הלומדות והלומדים. היעד, כפי הקיים למשל בעולם המכינות הקדם-צבאיות, צריך להיות למידה פעלתנית התופסת כשליש מסך זמן הלמידה, והמתבצעת בקבוצות של עד 10—15 תלמידים. אם מקבלי ההחלטות ישתכנעו בצורך לקדם מרחבי למידה עצמאיים ולמידה פעלתנית, הדבר יוכל להתחולל (בקהילות בית-ספריות שיבחרו בכך) באמצעות ארבעת המהלכים הבאים:

  1. הגדלת מרחב הפעולה הפדגוגי של מנהלי בית הספר בקביעת תכני הלימוד ומשך יחידות הלימוד – גמישות זו תאפשר בין השאר לשנות את לוח הצלצולים הבית-ספרי למרווחים של שעה וחצי או שעתיים (במקום 45 דקות כיום), כך שיציאה מבית הספר תהיה בת-ביצוע ללא ביטול שיעורים שכנים. הארכת יחידות הלימוד תועיל גם ללמידה השגרתית המתבצעת בכיתות, ואפשר יהיה עדיין לקיים הפסקת-אמצע שיעור אחרי 45 דקות. צעד זה ישתלב במהלך שהניע השר שי פירון לקידום למידה משמעותית.
  • הקמת מערך הכשרה ארצי בחסות משרד החינוך, שיעניק כלים למורים בכל תחומי הדעת לשם הוראת המקצוע אותו הם מלמדים (גם) מחוץ לבית הספר. מורים לספרות יכולים ללמד אקו-פואטיקה בגינה הציבורית הסמוכה; מורות להסטוריה יכולות ללמד על הדמויות שמאחורי שמות הרחובות הסמוכים לבית הספר; מורות לפיסיקה יכולות לבצע למידה מעוגנת-גוף גם מחוץ לכיתה. התגמול למורים שיבחרו להעשיר את ארגז הכלים הפדגוגי צריך להיות משמעותי. ככל שיוסרו מגבלות הקורונה, השעות הללו מחוץ לבית הספר יכולות להיות מנוצלות גם להתנדבות ומעורבות בקהילה.
  • פתיחת מסלול של 'תלמידיםמובילים' בחטיבה ובתיכון, אשר יצמיח מנהיגות בקרב התלמידים, ישפר את מעורבותם בלמידה, ויפחית את נטל ההוראה והארגון הרובץ על כתפי המורים. התלמידים שירצו בכך, ישולבו (כהצעת פרופ' יורם הרפז) כעוזרי הוראה של מורים בחלק ממשבצות הלמידה, באופן שיקל מאד וישפר מאד את ההוראה בכיתות החטיבה ואת הוצאת הפעילויות מחוץ לבית הספר. האחריות החינוכית והבטיחותית הכוללת תשאר, כמובן, של המורה.
  • שכלול 'חוזר מנכ"ל' של משרד החינוך כך שיאפשר למחנכים ותלמידים לצאת ביתר קלות ללמידה בסביבת בית הספר. ללמוד על הטבע, הסביבה, החברה הישראלית והמורשת בקבוצות קטנות, בתדירות גבוהה, שתצמצם את הסיכון להדבקה, ותזמן למידה פעלתנית. השיפור הדרמטי בחוויית הלמידה עליו מדווחים מי שסיימו י"ב ועברו למכינה קדם-צבאית אינו נס, אלא תוצאה של שינוי יסודי באופי הלמידה ובמרחב הניתן ליוזמה וליצירתיות של החניכים.

החיים בצל הקורונה הם הזדמנות לעדכן את מערכת החינוך ולהתאימה לצרכים של התלמידים כבני אדם בעלי גוף הנוטלים חלק בקהילה המקומית. המדידה האובססיבית של הישגיהם העיוניים של התלמידים ('מַדֶדֶת') הנהוגה כיום צריכה להצטמצם, ומשרד החינוך צריך להתמקד בהצמחת התלמידות והתלמידים כבני אדם לומדים ויצירתיים האחראים לעצמם ולסביבתם.

מר תומר אושרי הוא איש חינוך, יזם חינוכי ומרצה, שימש כראש מכינת הנגב בשדה-בוקר וכמנהל בית ספר סליגסברג בירושלים, בו הקים את המכינה הבית-ספרית הראשונה. מייסד עמותת "מרחבים בניהול עצמי" (מב"ע) המלווה מנהלים בארגונים שונים, ומחבר הספר מרחבים בניהול עצמי (רסלינג, 2021)

שנה טובה לכל קוראות וקוראי האתר, לכל בית ישראל ולכל יושבי תבל

למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?

אתמול בבוקר קראתי בעיתון דבר על שני מקרים באילת ובירושלים שבהם נמצאה גופת אדם ערירי במצב רקבון מתקדם. התמונה שהופיעה בכתבה, של הרחוב בירושלים שבו אירע המקרה נראתה לי מוכרת – מדובר ברח' שבו אני מתגורר כעת בירושלים. גם המיקום של האמבולנס בתוך הרחוב היה נראה לי מוכר, ובהמשך היום הסתבר לי שמדובר ממש בבנין בו אנו גרים. אלמלא היינו נתונים כבר כמעט שבועיים בבידוד ביתי (לא יצאנו עדיין מהדירה אליה נכנסנו עם חזרתנו מארה"ב) הייתי בודאי חש רגשי אשמה עמוקים מאד. מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מגלם את הרעות החולות של הניכור העירוני המודרני? אבל, כאמור, טרם זכינו להכיר את רוב שכנינו לבנין. המשך…

Israel’s Two Messiahs

התמדת מצב החירום במדינת ישראל מאז הכרזתו בידי 'מועצת העם הזמנית' ב-19 למאי 1948 היא תוצאה של התמשכות מצב הלחימה שישראל שרויה בו (חרף הסכמי השלום החשובים עם מצרים וירדן) מזה ע"ב שנים. מנקודת המבט של תחום ה'תיאולוגיה הפוליטית', העוסק בביטויים המחולנים של תפיסות דתיות ומשיחיות במרחב המדיני, אפשר לראות ב'מצב החירום' ביטוי לתפיסת משיחיות אפוקליפטית שבה יש ערעור יסודי על מושג החוק ותקפותו, ובמובן הספציפי הזה שרויה מדינת ישראל בחילון עמוק. באופן מעניין ואולי אירוני, מי שמוטרדים במיוחד מהשלכות מצב החירום בישראל, כדוגמת 'האגודה לזכויות האזרח', בדרך כלל פועלים מתוך מניעים הומניסטיים חילוניים (מבורכים). דא עקא, הסבך דלעיל מקשה לטעמי על יצירת שיח רחב בשאלות אלו.

השימוש שנעשה לאחרונה בתקנות מצב החירום, בכדי להתמודד עם משבר הקורונה* – שימוש שלמרות ביקורות חשובות על הפגיעה בזכויות האזרחיות, הוא בבסיסו מבורך – הוא הזדמנות לשאול לגבי המחירים של התמדת מצב החירום בישראל. זוהי הזדמנות לחשוב על האופן שבו תפיסות משיחיות שונות – זו האפוקליפטית, ולמולה מה שאני מכנה 'משיחיות נורמלית' – עשויות לעצב עתיד דמוקרטי טוב יותר למדינת ישראל. בהקשר הזה, אפשר לקרוא את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' בשני אופנים שונים בתכלית, שראוי להעלותם לדיון ציבורי.

ברשימה בשם Israel's Two Messiahs שפורסמה כעת ב-Tablet Magazine, ניסיתי להציע מבט ראשוני על הסוגיה הסבוכה הזו. על הערות שסייעו לי לחדד את הדברים, תודתי נתונה לאלן מיטלמן, ויויאן ליסקה, אבינועם רוזנק, בני בראון, בני פורת, ואיתמר בן-עמי. האחריות לכל משגה שנותר היא שלי בלבד.

חג עצמאות שמח.

 

* למחקר מעניין לגבי ההשפעה של הכרעת הרשויות לכנות אסונות טבע בשמות נקביים או זכריים, על התפיסה העממית של מידת החומרה של האסון, וכתוצאה מכך לגבי מידת קטלניותו בפועל, ראו כאן.

 

בל תשליך: היהדות הישראלית צריכה הלכות איכות סביבה

[פורסם במגזין 'על דעת הקהל', מכון שלום הרטמן {י"א שבט תש"פ, 6 לפברואר 2020}; גרסה מקוצרת פורסמה ב'סרוגים']

איך ייראו מדינת ישראל וארץ ישראל בעוד 20 שנה, בשנת ת"ת (2040)? האם ייותר בישראל משהו ממרחבי הטבע, הדומם, הצומח והחי הלא-אנושי המצוי בה כיום? האם תולבש כליל ב'שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט', כמאמר אלתרמן, או שנצליח להותיר בה טבע בלתי מבוית? לנוכח עידן ה'אנתרופוקן' המאופיין בהשפעה חסרת תקדים של האנושות, התיעוש והצרכנות על כדור הארץ, ישראל אינה לבדה בדילמה זו. יש שתי סיבות אקטואליות לדיון: ראשית, ט"ו בשבט הוא נקודת ציון בולטת בלוח השנה היהודי-ישראלי בסוגיית הסביבתנוּת (environmentalism). שנית, ט"ו בשבט הוא גם יום ההולדת של כנסת ישראל, שפעילותה ומחדליה משפיעים ישירות על עתיד הטבע בישראל.

המשך…

'כי האדם שבאדם ינצח' – לקידום מדעי רוח האדם

לצד הפוגרום שהתרחש כעת בעיירה מונסי בניו יורק, הדיון הציבורי מסביב חטיפת ילדי תימן, מדינת/ארץ ישראל ההופכת במהירות למזבלה, ולצד סוגיות אחרות, מוטרדים רבים בעת הזאת, ובצדק, מהמגמה של 'ירידת מדעי הרוח' בישראל. מלומדים רבים נותנים את דעתם על כך, ופנים חשובות בסוגיה מוארות, למשל תפקיד ה'סלאמיזציה' וצמצום אופקי המחקר כגורמים לדלדולה של הרוח. ברם, יש צורך לא רק בביקורת אלא גם בניסוח חזון חיובי, פרגמטי, למדעי הרוח. לשם כך יש צורך להבין את מגמות היסוד בתחום ה-Humanities בכללן, כפי שעשה למשל פרופ' אליצור בר-אשר סיגל במאמר הסקירה מאיר העיניים שלו 'מדעיות – מדעי הרוח – בחינת גבולות הגזרה'. בלי להידרש לתמורות שעברו על הדיסיפלינה הזו במאתיים השנים האחרונות (לפחות) יקשה עלינו להבין את האתגרים שעל הפרק.

המשך…

יהדות בית הכנסת או דת מקדש? הבחירה (עדיין) בידי עם ישראל

רעיון בניית בית המקדש השלישי חזר לקדמת הבמה בעשור האחרון, וביתר שאת בחמש השנים האחרונות, בעבור יהודים לא מעטים. לאחרונה פורסם סרט תיעודי של רוני קובן על נאמני הר-הבית. רבים סבורים שבניית בית מקדש שלישי לא תשנה מהותית את המצב הקיים, אלא רק תוסיף עליו כהנה וכהנה.

מדריכי בדוקטורט, פרופ' אבינועם רוזנק, עמד לפני כמה שנים על שאלה זו במאמרו 'הרהורים על טיבה של ההלכה בעולמו של מקדש' (דעות 58, תשע"ג, 9-5). ההלכה היהודית אמנם אינה תוצר של חורבן המקדש, והיא ללא ספק קדמה לו בעניינים רבים, אולם עיצובה של ההלכה בידי חז"ל נושא חותם בתר-מקדשי מובהק. אשר על כן, מעלה רוזנק שאלות חשובות לגבי התמורות האפשריות בהלכה במקרה של הקמת בית מקדש שלישי, ובכלל זאת שאלת הנבואה. כמו רוזנק, ובדומה לאריאל פיקאר, תומר פרסיקו, ואחרים, גם אני סבור שיש כאן סוגיה עמוקה שיש לדון בה בכובד ראש.

המשך…

בין היהדות המסורתית המזרחית והפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי (המערבי): הרצאה באוקספורד

אחת הפריבילגיות של לימוד תורה מאז ומעולם היתה 'הליכה מחיל אל חיל', כלומר מחומה של עיר אחת לאחרת (בבלי ברכות סד ע"א). כאז גם עתה, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו, ד'). טוב, המצב באקדמיה לא עד כדי כך קשה. אבל כמו אז, גם במקרה של אקדמאים לא-בכירים בלימודי יהדות (ובמדעי האדם בכלל), לא קיים השפע הכלכלי שהיה שמור פעם לסוחרים שהתפרנסו לא רע תוך כדי שיט בנהרות הגדולים ובין יבשות. ובכל זאת, קשה להכחיש את הזכות האקדמית לנדוד לארצות רחוקות יותר ופחות, לפגוש אנשים מרתקים ולזכות לקבל משוב מאתגר ממלומדים על רעיונותיך.

המשך…