עשרת הדברות: קוד אתי ומתנגדיו

[גרסה מקוצרת של רשימה זו תראה אור בשבת שלום, גליון 1096 (פרשת יתרו, תשע"ט), ופורסמה באישור העורך, פנחס לייזר, באתר של ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך]

הפרשה בה נמסרים עשרת הדברות לבני ישראל קרויה על שמו של יתרו, עובדה המלמדת על הכבוד של התנ"ך כלפי מוסריות אנושית בסיסית המצויה אצל לא-יהודים. מנגד, האשמה גורפת של גויים בחוסר-מוסריות[1] היא תופעה שהתנ"ך מזהיר מפניה, בסיפורי אברהם ויצחק אצל אבימלך (בראשית פרקים כ, כו). דתות אברהם – יהדות, נצרות, אסלאם – אכן מקבלות את תוקפם של עשרת הדברות כהנחיה בסיסית לאנושות. לצד הבדלים רבים, הן מסכימות כי אל מיטיב ברא את העולם והאדם, והוא פונה לברואיו ומצפה מהם לפעול בהתאם לכללי מוסר

עשרת הדברות בציפלנד פלורידה

עשרת הדברות בעיירה Chiefland בצפון פלורידה (צילום: המחבר)

בסיסיים: אוסר להקדיש את החיים להרס העולם, ומורה על הגבלת האנוכיות; מגנה רצחנות, אלילות, זימה וכיליון, ומצווה לנוח יום בשבוע ממלאכה, תוך זיקת-גומלין מיטיבה למשפחה והקהילה. לצד הפולמוס שיש ליהדות עם שכנותיה לגבי מעמדן של 603 המצוות שמעבר לעשרת הדברות, אין לזלזל אפוא בחשיבות 'דרך-הארץ' או ה'חוק הטבעי' המגולם בעשרת הדברות. 'קוד אתי' זה נקרא בעבודת בית המקדש לצד פרשיות שמע (משנה תמיד, ה, א), אך לאור החשש מפני ההסתפקות הנוצרית בעשרת הדברות בתור קוד-אתי תוך כפירה בתוקפן של כלל המצוות, ירד מעמדם של עשרת הדברות בתקופת חז"ל: "בדין הוה שיהו קורין עשרת הדיברות בכל יום. ומפני מה אין קורין אותן. מפני ט(י)[ע]נת המינין. שלא יהו אומ'. אֵילו לבדם ניתנו לו למשה בסיני".[2]

 

העולם הזה כתאונה קוסמית

לדתות אברהם יש ויכוח נוקב עם הגנוסיס, הכופר באתיקה ההומנית הבסיסית המגולמת בעשרת הדברות.[3] הגנוסיס, שהתהווה במאות הראשונות לספירה, עיוות את רעיונות הנצרות ולכן הוקע ממנה. לאחרונה ראתה אור האסופה גנוסטיקה: אסופת כתבים מתורגמים מקופטית ויוונית עתיקה,[4] שיש לה ערך רב להבנת הגנוסיס, ומנגד – להנהרת עשרת הדברות כתורת-חיים.[5]

המונח גנוסיס נגזר מהמילה היוונית gnosis, שהוראתה 'ידע'. עם הגנוסטים הקדומים שפעלו במאה השניה והשלישית לספירה נמנו מרקיון, מאני, ולנטינוס ותלמידיהם, ומשותפת להם כפירה באמיתוּת האל המקראי הבורא, ותפיסתו כאל רע, שמטרת חוקיו כפי שנתקבצו בחומש היא לשעבדנו. האל הטוב, האמתי, הוא רוחני מוחלט וזר לעולם הזה ולבני האדם, שמקורם לדעת הגנוסטים בבריאה של אל נחות, המכונה על ידם 'ילדבאות' (Yaldabaoth).[6] העולם הזה הוא מנקודת מבטם בגדר תאונה קוסמית. בלשונו של הנס יונס (Jonas), על פי הגנוסיס, העולם הוא קִברה של הנשמה או הרוח.[7] לאור גילוי הספריה בנאג-חמאדי במצרים באמצע המאה העשרים התגלעו ויכוחים במחקר לגבי שייכותם של טקסטים כאלו ואחרים לגנוסיס, על היחס בינו לנצרות, לדתות המזרח הקרוב וליהדות, אך מוסכם שהגנוסיס אוחז בדואליזם אונטולוגי קיצוני: העולם מורכב מרוח וחומר, והאדם מנשמה וגוף, העוינים זה את זה. לפי הגנוסיס החומר והחומריות הם אשליה, עליה יש להתגבר באמצעות השגת ידע אלוהי גואל. חשוב עם זאת להדגיש כי ייחודו של הגנוסיס אינו עצם השאיפה הרוחנית, אלא הקישור בין רוחניות לבין שלילה עקרונית וחמורה של הגופניות והעולם החומרי.[8]

 

 

גנוסיס כאן ועכשו?

לפני כמה שנים ביקרתי בתערוכה במוזיאון ישראל שהיתה מחווה לספר קיצור תולדות האנושות של פרופ' יובל נח הררי. בין ציוני הדרך הרבים השייכים ל'הסטוריה הטבעית' והתרבותית של העולם, הופתעתי מאד לא למצוא בתערוכה זו כל רמז למעמד הרסיני ולעשרת הדברות. הדבר מפתיע, שכן קשה לדמיין את התגבשות ההומניזם האירופי, הדמוקרטיה וביטול העבדות, ללא המסרים ההומניים המצויים במסורת היהודית המקראית, ובראשם ערך שוויון בני-האדם, יום השבת כיום מנוחה, הגבלת כוחו של המלך ומוסד המלוכה, ועוד. איך אפשר להבין את ההבראיזם האירופי, או את כינונה של ארה"ב, ללא התייחסות לבראשית א 27 (בריאת כל בני האדם בצלם אלהים) ולעשרת הדברות? חרף כל זאת, מכחיש נח הררי בספרו הנוכחי 21 מחשבות על המאה ה-21 את הטענה שהיה למסורת היהודית תפקיד חיובי כלשהו בהתפתחות האנושות.

המטריאליזם והנומינליזם (ה'תודעה' כממצה את הכל) של נח הררי מקושרים תדיר לבודהיזם, אך לא פחות מכך הם מגלים קשרים מטרידים לגנוסיס. כמו הגנוסטים שטענו שאין הבדל בין אדם לבהמה,[9] כך נח הררי ברב המכר הראשון שלו (קיצור תולדות האנושות) הרואה את האדם כ'סאפיינס' וכבעל חיים גרידא; כמו הגנוסטים הטוענים שאין כל ממשות וערך לקיומו הגופני של האדם, וגאולתו של האדם תבוא רק מתוך התנגדות לעולם הזה וחריגה אל ה'ידע' הגואל שמקורו זר במהותו לעולם הזה, מגדיר נח הררי בספרו הבא את האדם כאלגוריתם (ההיסטוריה של המחר[10]), אשר השאלה לגביו ממוקדת בתודעתו ה'פנימית' והרוחנית ולא בזיקתו החברתית.[11] את שני ספריו דלעיל ניתן לתמצת באופן הבא: האדם 'אינו אלא' אורגניזם (לא אחרת מאשר אמבה או עגבניה), אך משנחבר את ה'אורגניזם' הזה לחשמל ולמרשתת הרי לנו 'אל' (god), במרכאות או בלעדיהן. על פי התמונה הגנוסטית המחולנת שמשרטט נח הררי, בין הבהמי ל'אלוהי' לא ניצבת תופעה אנושית בת-קיימא, אלא בעיקר פיקציות, אשליות והונאה עצמית.

נח הררי טוען שהוא רק 'משקף את השיח הרווח',[12] אך את השיח ההומני והדתי-הומני הוא משום מה אינו טורח להדגיש. אותיר לקוראים להחליט מה פשר העובדה שהוא אינו מזכיר בספריו את ההוגה היהודי החשוב הנס יונס, מאבות הביו-אתיקה, הקיימוּת והפילוסופיה של הטכנולוגיה.[13] אם יש צדק בטענה לגבי הנחותיו הגנוסטיות של נח הררי,[14] הרי שספרו של יונס הדת הגנוסטית עשוי להוות מפתח להבנתן.[15] באופן דומה, מסתו של יונס 'הגנוזיס והניהיליזם

Hans Jonas

הנס יונס: מתי יזכה השיח החברתי והיהודי בישראל להתעשר מהגותו?

המודרני'[16] המצביעה על גלגוליו המחולנים של הגנוסיס באקזיסטנציאליזם האירופי, עשויה לשפוך אור על עמדתו השלילית העקרונית של נח הררי לגבי מצב האדם, ומאידך להצביע על השורשים הדתיים (הגנוסטיים) של האתאיזם שלו.

 

'לא תגנוב' או 'ופרצת'?

נח הררי, שמיטיב להעלות שאלות מוסריות לגבי אתגרי הקידמה, נשען בה בעת על מטפיסיקה מעין-גנוסטית, באופן המסנדל את היכולת להתמודד באופן מוסרי אפקטיבי עם האתגרים שעל הפרק. למשל, נח הררי מגדיר בני אדם כ'בעלי חיים שאפשר לפרוץ אליהם' (hackable animals).[17] הגדרה זו נשענת על ה'הפגזה' המושגית הקודמת, של הגדרת בני האדם כ'בעלי-חיים' גרידא. מזוית דרוויניסטית הישרדותית גסה, אכן לא ברור איך אפשר לערער על התואר 'שאפשר לפרוץ אליהם'.[18] בתוך כך, גם הצו 'לא תרצח' אינו בר-תוקף מבחינת הפוסט-הומניסטים, הסבורים שהמין האנושי הוא החוליה האחרונה באבולוציה הביולוגית, שתוחלף בקרוב ב'יצורים חכמים' אנ-אורגניים. בהתייחס לרצח ה'סתמי' שמבצע מר מֶרסו בספר הזר של אלבר קאמי, קובע יוחאי עתריה בספר העידן הפוסטאנושי כי "האמת פשוטה: מרסו רוצח כי אין סיבה אמיתית לא לרצוח".[19] האמנם? האם כל רוצחי היחידים וההמונים בעצם פעלו כשורה? אפשר לתמוה על הוצאת 'פרדס' על נתינת הבמה למסרים שכאלו. נחמה פורתא היא הפרק של אריק גלסנר באותו הקובץ, הסוקר את ההומניזם של ריימונד טליס (Tallis), המבקר בספרו קִיפּוּף האנושות (Aping Mankind) את ה'דרוויניטיס' וה'נוירומניה' בני זמננו, הרואות את האדם כבעל חיים גרידא, שתודעתו זהה למוחו.

 

'אין לי קיום בלי הברקים והקולות ששמעת בסיני' (זלדה)

דין וחשבון הומני, המכיר בתפקיד המוסרי שמלאו עשרת הדברות ותורת משה בדברי ימי האנושות, יציע גישה שונה מזו של הפוסט/טרנס/אנטי-הומניזם. לאור הקושי לעמוד באתגר הגדול של הגדרת האנושיות, זרמים רעיוניים אלה אצים למסגר את האנושות כמה שמעבר לה. אך גם אם לא עלינו המלאכה לגמור, אין אנו בני חורין להבטל מלנסות להבין את טיבה וסגולותיה של האנושיות. כך עשו למשל יונס בספרו צו האחריות,[20] או הרב אליעזר ברקוביץ, שטען כי "הקביעה שלפיה אלוהים ברא את האדם בצלמו ונפח באפיו נשמת חיים" היא דחייה "של כל מטא-מדע ומטא-פסיכולוגיה הקובעים כי האדם אינו אלא עוד יצור מן היצורים שבממלכת החי".[21] כנגד ה'מדעניזם' (scientism) המתאר את האדם כ'אורגניזם' גרידא, טען ברקוביץ כי "אנושיותו של האדם אינה […] תופעת לוואי של טבעו החייתי; היא ניתנת לו מראשיתו בדיוק כמו מטען האינסטינקטים שלו ומבנהו הביולוגי. […] רק אדם חולה יכול לרצות להיות חיה בריאה".[22] לנוכח המיתולוגיה הטרנס-הומנית בת זמננו, אפשר להציע כי רק אדם חולה יכול לרצות להיות רובוט בריא. לעומת זאת, הומניזם – יהודי או אחר – ממוקד בהכרעה מוסרית המעוגנת בתוך חוויית חיים ממשית: כיצד ניתן לחיות חיים מוסריים, שראוי לחיותם? בעבור מי שסבורים שזו השאלה הנכונה, עשרת הדברות היו ויישארו מצפן חשוב.

 

על החיים ועל הטבע: הערה לסיום

בשבוע בו חל ט"ו בשבט, אשר מסמל את יחסה החיובי של היהדות לעולם הטבעי (כאמור, בניגוד עמוק לגנוסיס), אפשר לקוות שהגותו היהודית ההומנית והמקיימת (מלשון

פקק תנועה

האם יוותר לנכדינו טבע בישראל? (צילום מתוך אתר דה-מרקר)

sustainability) של הנס יונס תזכה להכרה ראויה ביהדות הישראלית. מצער להווכח כי יונס אשר לחם בבריגדה היהודית ובמלחמת העצמאות, והניף תרומה כבירה להגות ולתרבות האנושית במאה העשרים, לא זכה שיקרא ולו רחוב אחד (!) על שמו בישראל.[23] הניזוקים העיקריים מכך הם אנו, אזרחי מדינת ישראל. לנוכח הטבע המצטמק בארצנו המתבטנת והמתמגדלת, ובייחוד לאור החוסר בהתמודדות ממשלתית אחראית עם אתגר צפיפות האוכלוסין בישראל, באופן שיהיה צופה פני-עתיד ועל-מגזרי,[24] אפשר לייחל לכך שקולות הומניים ואכפתיים דוגמת אלה של יונס וברקוביץ יישמעו יותר.

 

הערות

[1] כך למשל במדרש הנודע מציג את התנגדותן של אומות העולם לקבל את עשרת הדברות, מתוך טענה של חוסר מוסריות המושרשת  באומות (ספרי דברים, ברלין ת"ש, פיסקא שמג, עמ' 395—397).

[2] תלמוד ירושלמי ברכות א, ד, האקדמיה ללשון עברית (ירושלים תשס"א), טור 9. השוו בבלי ברכות יב ע"א, וכן א"א אורבך, 'מעמדם של עשרת הדיברות בעבודה ובתפילה', עשרת הדיברות בראי הדורות, ערך: ב"צ סגל, ירושלים תשמ"ו, עמ' 127—145.

[3] הבחירה להשתמש במונח הזכרי 'גנוסיס' (לעומת 'גנוסטיקה' הנקבי) נובעת מהסלידה הגנוסטית מהממד החומרי (מטריאלי) ומהטבע הנברא, כמו גם מהתבוניות הרדיקלית בגנוסיס, אשר נתפסת בהקשרים פילוסופיים כגברית ואף כשוביניסטית (השוו Genevieve Lloyd, The Man of Reason: “Male” and “Female” in Western Philosophy, London: Routledge 1984). מן העבר השני, לטענה שיש במסורת היהודית ממד נשי שיש לו חשיבות מוסרית יסודית, ראו Leora Batnitzky, “Dependency and Vulnerability: Jewish and Feminist Existential Constructions of the Human”, Women and Gender in Jewish Philosophy, ed. Hava Tirosh Samuelson (Bloomington: Indiana University Press 2004), pp. 127-152; Suzanne Last Stone, “Feminism and the Rabbinic Conception of Justice”, idem, pp. 263-288.

[4] תרגום, עריכה והקדמות: יונתן כהנא, תל-אביב 2017.

[5]  לתיאור מזעזע במיוחד של הקניבליזם הגנוסטי מפי אפיפניוס מסלמיס, המבהיר מדוע הצו המקראי 'פרו ורבו' אינו מובן-מאליו, ראו גנוסטיקה, עמ' 137—138.

[6] ראו כהנא, 'הקדמה', בתוך גנוסטיקה, עמ' 7—25.

[7] Hans Jonas, The Phenomenon of Life: Towards a Philosophical Biology [1966] (Illinois: Northwestern University Press 2001), p. 14 (תרגום נ.ב.).

[8] חרף נסיונו של גרשם שלום 'לביית' את הגנוסיס אל חיק היהדות, בקרוהו אליעזר שביד ('מיסטיקה ויהדות לפי גרשום שלום: ניתוח ביקורתי', מחקרי ירושלים במחשבת ישראל [תשמ"ג], מוסף ב, עמ' 5—88), יוסף דן ('בעיית הגנוסיס ויחסה לתולדות המיסטיקה היהודית', בתוך תולדות תורת הסוד העברית: העת העתיקה, כרך א, מרכז זלמן שז"ר, ירושלים תשס"ט, עמ' 319—361) ואחרים, ובצורה מתונה יותר גם משה אידל.

[9] כהנא, גנוסטיקה, עמ' 144.

[10]  עמ' 82, 317. לביקורת הומנית על הרדוקציוניזם של נח הררי, ראו למשל תומר פרסיקו, ' "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נח הררי – ניתוח ביקורתי', לולאת האל (10 במאי 2015).

[11] ההתעלמות של נח הררי מהממד הנורמטיבי המוסרי בספר ההסטוריה של המחר בולטת במיוחד לאור השאלות שהפנה אליו יאיר שלג בראיון אודותיו (ראו מקור ראשון, 27.9.2015).

[12] ראו תגובתו לרשימתו דלעיל של פרסיקו.

[13]  לרשימת ספרי יונס והמחקרים אודותיו, ראו The Legacy of Hans Jonas: Judaism and the Phenomenon of Life, eds. Hava Tirosh-Samuelson and Christian Wiese (Leiden and Boston: Brill 2008), עמ' 519 ואילך.

[14] טענה שהוכחתה דורשת דיון נוסף.

[15]Hans Jonas, The Gnostic Religion: The Massage of the Alien God and the Beginnings of Christianity [1958], Boston: Beacon Press 2001. הספר הוא גרסה מקוצרת של עבודותיו הקודמות של יונס (בגרמנית) על הגנוסיס. ספריו של יונס טרם תורגמו לעברית, וראו בינתיים אסופת מאמריו מושג האלוהים אחרי אושוויץ ומאמרים נוספים, מגרמנית: דנית דותן, עריכה מדעית: רון מרגולין, רסלינג, תל-אביב 2004.

[16] המסה תורגמה על ידי יונתן כהנא בתוך גנוסטיקה, עמ' 241—286. להנהרת הגותו של פרנץ רוזנצוויג כביקורת מהותית על הגנוסיס, ראו Benjamin Pollock, Franz Rosenzweig’s Conversions: World Denial and World Redemption (Bloomington and Indianapolis: Indiana University Press 2014).

[17] (Yuval Noah Harari, “The Myth of Freedom”, The Guardian (Sep. 14, 2018. נח הררי חוזר בדבריו על המוטו הזה שלוש פעמים.

[18] בהקשר אחר, יש הסבורים שבית מלון הוא 'מקום שאפשר לגנוב ממנו ברזים ומגבות'.

[19] 'לבד במדבר של קרח', העידן הפוסטאנושי, עורכים: יוחאי עתריה ועמיחי שלו, הוצאת פרדס, חיפה 2017, עמ' 268.

[20] The Imperative of Responsibility: In Search of an Ethics for the Technological Age, trans. H. Jonas and D. Herr Chicago 1984. ספר זה סלל את דרך המלך בתחום הקיימות והאתיקה של הטכנולוגיה.

[21] 'מיניות ומוסר', בתוך א. ברקוביץ, מאמרים על יסודות היהדות, מאנגלית: להד לזר, עורכים: דוד חזוני ויוסף יצחק ליפשיץ, ירושלים תשס"ד, עמ' 189.

[22] שם.

[23]  ראו 'רשימת רחובות ישראל', באתר המרשתת 'מאגרי המידע הממשלתיים'.

[24]  עליו התריע אלון טל בספרו והארץ מלאה: התמודדות עם צפיפות אוכלוסין בישראל, הקיבוץ המאוחד, ישראל תשע"ז. ראו בייחוד הצעותיו המעשיות בפרק 12, עמ' 362—399.

5 תגובות

  1. יפה ומעניין.
    (לדעתי, הפסקה האחרונה, על צפיפות האוכלוסין, פחות קשורה.)

  2. תודה, מורג. צפיפות האוכלוסין היא אכן נגזרת של היחס לעולם הטבעי, אבל נגזרת חשובה. ככל שסוגיית התמרוץ הלא אחראי של הילודה אינה נידונה, הטבע הולך ונעלם מהנוף הישראלי, כמו גם החקלאות הישראלית הממוגרת בידי השר אריאל (מחוסר מים ובכדי לפנות מקום למגורים). לבית המקדש שהוא רוצה להקים יביאו מנחות מהקצ'קר, כנראה. אם יחסה של המסורת היהודית (ובכלל זאת עשרת הדברות) לטבע הוא חיובי, יש במגמה דלעיל בכדי לסמן התרחקות מהאתיקה המקראית, ומאידך בכדי לקדם 'סביבת עבודה' תיאולוגית עוינת (מה שמתבטא גם בתרבות הכמו-גנוסטית של 'חדרי הבריחה'), ואכמ"ל.

  3. מעניין מאוד! למקרה שפיספסת, אולי בגלל שאינך בישראל השנה, שתדע שהוקם בישראל ארגון בשם "הפורום לאוכלוסיה, סביבה וחברה", שחרת על דיגלו להתמודד על האתגר של הצפיפות המחמירה בישראל. פרופסור אלון טל שאותו הזכרת הוא ממובילי הפורום הזה. הם פרסמו דו"ח בשם "עתיד צפוף: ישראל 2050": http://population.org.il/עתיד-צפוף-ישראל-2050/

  4. אגב הגנוסיס, היום כידוע חל יום השואה הבינלאומי. בהקשר זה ראוי היה לציין את טענתו של יונס שהגנוסיס הוא סוג של "אנטישמיות מטאפיסית". די נוגע לנושא שבו דנת, והיה יכול להבהיר עוד את הטענה לגבי עשרת הדיברות. מה שמדהים הוא כמה נושאים קשורים כ"כ לגנוסיס, וכמה מעט מדברים עליו, אפילו בשיח האינטלקטואלי של הציבור המשכיל.

  5. תודה רבה נדב יקר על רשומה מעניינת זו, ועל מתן צוהר מרענן למגוון דעות הגותיות ומוסריות הרלוונטיות לימינו אנו, ובפרט להגותו של יונס.

מה דעתך?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s