על אֵלֵם ואלימות
יש קשר בין אֵלֵם, היעדר תקשורת, לבין אלימות. לא כל מי שאינו מרבה לדבר הוא אלים, אך מבין האלימים, רבים הם אלו שלא ניסו לפתור את הסכסוך בשיחה. הדוגמא המפורסמת ביותר: אצל קין והבל אנו רואים שלאחר האֵלֵם – החלה האלימות: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, 8). מה אמר קין להבל בהיותם בשדה? איננו יודעים, אך יתכן ששיחה היתה מונעת את האלימות. ומה אצלנו?
קין והבל, נחום גוטמן
כולנו עדים לאלימות הגואה ברחובות ישראל ובכבישיה. לצד חיזוק המשטרה, אכיפת החוק וענישה הולמת, סבורים רבים שיש לבצע מהלך חינוכי מקיף. ככל שהדבר נוגע לחינוך הבית-ספרי, המדינה משקיעה מאמצים וממון רב. מפתיע לגלות שהמדינה אינה תומכת בתחום חינוכי מובהק: בתי המדרש המתחדשים בישראל ('אלול', 'בינה' ורבים אחרים). אלו אינם זוכים לתמיכה תקציבית של מדינת ישראל, אף שהם מקיימים לימוד משותף המגשר בין קהלים רבים ומשרת את כולנו – צעירים ומבוגרים, דתיים, מסורתיים וחילונים, נשים וגברים. למה זה חשוב?
כוחן של מילים
חיזוק חיובי הינו כלי אפקטיבי להשפעה על התנהגותו של האדם. מדוע אפוא אנו מסתפקים בשימוש בשיניו של החוק ובענישה מול האלימות בארץ? הענישה היא כלי ליצירת אזרח צייתן, אך לא דוקא מחונך. האם רשויות המדינה נוקטות מענה חינוכי מספיק לאווירה האלימה בארץ? לדוגמה, ברור מאליו שהתגובה לאירועי הדרת נשים היתה גיבוש צוות משפטי לבדיקת הענין. לא שמענו על הקמת צוות ציבורי-חינוכי לבירור הנושא. נדמה שבשיח הציבורי שלנו דברים רבים נוטים לעבור רדוקציה לכוחניות. האם ייתכן שאנו מבינים רק כח? אני מאמין שלא. אלא ששוכנענו באופן עמוק ש'דיבורים כמו חול'. הרי ב-DNA של התרבות היהודית, מילים אינן ענין של מה בכך. התנ"ך מספר שבעזרתן ברא האל את העולם. יתרה מכך, בריאה באמצעות מילים היא מחידושיו החשובים של התנ"ך, כשאנו רואים שבאֵפּוֹסים מקבילים שהיו במזרח הקדום, הבריאה היא מתוך אלימות קשה בין האלים.
מי ימלל את אֵלֵם ישראל?
בורות של האוכלוסיה היא אולי אינטרס שלטוני – קל יותר לשלוט בהמון נבער מדעת – אך אנו רואים ומרגישים בכל פינה את נזקיו העצומים של היעדר החינוך. מכאן שמשימת ההפגשה של אוכלוסיות שונות עם ה'אחר' שאינו נגיש להן בבית הספר או בשכונת המגורים היא משימה לאומית ראשונה במעלה. לצד העמקת החינוך הציבורי, בתי המדרש המתחדשים הם בעלי הכלים המוצלחים ביותר לבצעהּ. בכוחם למלל (ואולי גם למוֹלל?) את אלימות ישראל.
לימוד בית מדרשי ב'עלמא', תל אביב
בית מדרש – בית מפגש
כמנחה בבית המדרש 'אלול', אני חש שקורה בו מפגש אנושי מיוחד, בין יהודים המגיעים מרקעים וזרמים שונים ביהדות (מפגש המתרחש גם בשאר בתי המדרש הפלורליסטים בארץ). הלימוד נותן למשתתפיו הזדמנות להביע את דעתם ולאתגר את עצמם על ידי כך שישמעו אחרים החושבים אחרת. המודל של הלימוד בקבוצה ובחברותא משנה את משתתפיו. בניסוח יפה ששמעתי פעם מד"ר זהר רביב, מדובר בטרנספורמציה ולא רק באינפורמציה. לאחר חוויית לימוד שכזו, אינך הופך למלאך, אך אינך יכול עוד לחלק את העולם – או את החברה הישראלית – ל'טובים' ו'רעים'. בכל אחד יש טוב, בכל אחד יש רע. וגם בטקסטים היהודיים לדורותיהם יש המון טוב, אך יש גם רע. מכאן שתודעת בתי המדרש המתחדשים היא של פיתוח תודעה פרשנית ויכולת של ראיה מורכבת של המציאות. אינך צרכן פסיבי של מילים ומשמעויות, אתה תמיד גם יצרן שלהם. המפגש הרב-ממדי עם אנשים וטקסטים מייצר חוויה ותודעה חיובית, כפי שמספרים רבים ממשתתפי בתי המדרש הללו.
בתי המדרש המתחדשים בישראל, אלול תשע"ב: זמן לחשבון נפש
בכדי למצות את יכולתם של בתי המדרש המתחדשים לסייע בתיקון החברה הישראלית, עליהם לחתור להגיע לקהל הישראלי בהקשרים רחבים יותר: עסקים, ספורט ועוד. על בתי המדרש לנסות ולהגיע לקהלים שאינם מגיעים מראש עם הנחות מוצא פלורליסטיות. חשבון נפש נוסף צריכים לבצע נבחרי הציבור: האם המדינה משקיעה די בחינוך מבוגרים? ומדוע רנסנס היהדות בישראל, המגולם במידה רבה בבתי המדרש המתחדשים, זוכה רק לתמיכה מזערית מתקציב המדינה? לאור כל מה שנכתב לעיל, נראה שחיזוק בתי המדרש המתחדשים בישראל הוא ענין ראשון במעלה לכל מי שחשוב לו עתידה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. בתי מדרש אלו הם כלי מרכזי ביצירתה ותִחזוקהּ של הוָי"ו הנודעת שבין המילים 'יהודית' ו'דמוקרטית' במגילת העצמאות.
שנה טובה!
לשון אחרת 
לצערי זה נכון.
עד שמפלגות לא יכללו זאת במצע שלהם, לא צפוי שינוי אמיתי.
אבל זה גם מעורר תקוה, כי כל אחד יכול לקדם זאת כמתפקד למפלגה כזו או אחרת.
"מי כמוכה באלים ה'- מי כמוכה באלמים. מי כמוך שומע עלבון בניך ושותק" (מכילתא דרבי ישמעאל בשלח).
"והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה" (בראשית לז)
רחל, אין לי אלא להסכים אתך.
איתמר, אנא הגבר עוצמת אותותיך.
מה אתה רוצה לומר לגבי ה' ולגבי יוסף?
דוגמאות נוספות לאילמות הרת אסון.
האיבה בין האחים שלא באה לידי דברים, מוצאת ביטוי רמוז מופלא בחלומו של יוסף, בו כל אחד מאלם אלומותיו, כמו צורר את שתיקותיו זו לזו. לו היו פותחים שיחה, לו ניסו להבין האחד את השני, אולי יכלו להימנע מן העתיד האלים של יחסיהם. מעט מזה יבוא לידי תיקון ברגע המרגש בו 'לא יכול יוסף להתאפק' ובו תיפתח השיחה הכנה והפתוחה בין האחים.
נוראה וקטלנית יותר היא אילמותו של האל. על פי המדרש הנועז, כל האלימות שידע העולם משחר בריאתו ועד הנה, מסובבת על ידי שתיקת האל. הדיבור הא-לוהי בורא עולם ואדם ובה בעת שתיקתו מאפשרת הרס ופגיעה בשניהם.
אלי המזרח הקדום מכים זה בזה בכדי לברוא. כך נוהגים גם מאמיניהם.
א-לוהי ישראל מדבר בכדי לברוא ובכדי למנוע הרס ואילמות-אלימות. כך נוהגים מאמיניו?
מי כמוכה באלם ד'.
נדב היקר,
אמנם אין אנו יודעים מה אמר קין להבל – אבל אנחנו יכולים להניח שקין דווח
לאחיו על המשפט הסתום שאמר לו אלהים :
" … הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב – שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב – לַפֶּתַח
חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ …"
מיד לאחר דברים אלה כתוב : "ויאמר קין אל הבל אחיו …. ויהרגהו".
סיפור הרקע מובן. קין והבל מביאים מנחה לאל, כל אחד ע"פ דרכו וסיגנונו.
עד כאן הכל טוב. הרע מתחיל ברגע שהאדם לוקח "מונופול" על הפרשנות של דברי
אלהים או על מה שנראה לו כ"התנהגותו" של האל. מאין יכול היה קין לדעת אם
האל שעה למנחתו או לא ?
מרגע שאנו אוחזים בפרשנותם של "דברי אלהים" או בפרשנותם של "מעשי האלהים"
ומבטלים את פרשנותו של האחר – מרגע זה "לפתח חטאת רובץ".
אני מאחל לך ולמפעל הלימוד שאתה לוקח בו חלק פעיל הצלחה רבה בהעברת המסר
החשוב שבענייני אמונה אין פרשנות אחת "נכונה" לעומת אחרת. חובה על כל אחד
מאתנו להיות מסוגל לשמוע ולהבין גם את פרשנותו של האחר, לא לקנא בו ולא
לפסול את דעותיו האמוניות אלא ללמד עצמנו לחיות בשלום למרות הדעות השונות
ולא להרוג את אלה שאמונתם ודרך פרשנותם שונה מזו שלנו.
וזה אכן ניתן רק לביצוע שלא באלם.
שנה טובה ויישר כוח.
אורי.
תודה אורי על דבריך ואיתמר על הבהרתך.
איתמר, לצערי נראה שהאל המקראי שלנו יודע גם לדבר וגם להכות בו זמנית.
לגבי דבריך אורי, אני כנראה יותר קרוב לעמדה שאבי שגיא מכנה 'סובלנות',
מבחינה זו שאני כן מאמין שיש מושג של אמת ו'נכון', אך אני חושב שמושג זה
מחייב אותנו לסובלנות כלפי אחרים הסבורים שהם אוחזים גם כן באמת.
שתהיה לכולנו שנה טובה.
בס"ד
ברב ברכות תבורך
נדב, כרגיל אתה במאמר קצר מתמצת בעיות ועניינים גדולים. כל מילה פנינה (או שבמקרה דנן "כל מילה דורבן") כמובן שכרגיל אתה לקוי בנאיביות ומקוה עדיין לטוב. לצערנו, רוב העולם פחות טוב ממך ומכמה נוספים שכמוך כך שזה לא ממש מעניין אותם. הם בהחלט ישמחו כשהמרחב הציבורי יהיה יותר סובלני ופתוח לשני, אבל כל זה כשהאחר יעשה את השינוי וללא כל הקרבה מצידם. מה שמעביר אותנו ישירות למסקנה כי אין תקוה לתקצוב מוסדות מעין אלו ע"י הממסד.
נדב, אתה מכיר אותי. אני לצערי בד"כ על תקן משבית המסיבות אבל מה לעשות כנראה שאני "הצודק".
אינשללה שאני טועה בענק
בברכת "גמר חתימה טובה"
לך ולכל הקוראים
ולכל בית ישראל
יהונתן
יהונתן היקר,
חובת ההוכחה על הסובלנות לאחר היא ראשית כל עצמית.
לכן גם כתבתי – לנו בבתי המדרש המתחדשים יש עבודה לעשות בכדי להיות ראויים יותר
לתמיכה משמעותית יותר של המדינה. אבל הבסיס ישנו שם, ויש בו פוטנציאל עצום
ליצירת מפגש פורה בין חלקים בעם, ולהוצאת רבים מקונכייתם הדוגמטית, אותה תיארת.
לצערי מילים בחלק זה של העולם הן כמו חול. אבל מי יודע