שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים

אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב.

דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו

עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך. 

אין צורך להרחיב לגבי הוראת הברייתא הזו, תכניה והקשריה – המדריך למורה של הספר 'ובחרת בחיים – ערך חיי אדם בתרבות ישראל' עושה זאת מצוין.

ברצוני לעסוק רק בנקודה אחת: מהו הערך העומד בבסיס הכרעתו של בן פטורא לחלוק את המים? בן פטורא אינו אלטרואיסט מוחלט, שכן הוא אינו נותן את הקיתון כולו אלא חולק אותו עם הזולת. הערך אותו הוא מעדיף הוא השותפות. מנין אפוא המחשבה שבן פטורא מצדד בערך איכות החיים? הדבר נובע, כנראה, מהתבטאותו של בן פטורא עצמו: "…ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו". 

אמנם, התבטאות זו מלמדת על מקום הרגש והרחמים בעמדתו של בן פטורא, הבוחר לחלוק את המים, במקום חייו שלא ראוי לחיותם מבחינה מוסרית. אולם הטענה שהוא חולק את המים בשל כך שאינו רוצה לראות במות האחר היא אבסורד: אדם מתחלק במים שלו ומוותר על חייו, מתוך ערך איכות חייו? איזו איכות חיים תשאר לו אם הוא מת בקרוב? אין זה סביר.

הרגש במקרה זה, הוא 'תוצר לוואי' של הדבר העיקרי, שהוא ערך החברוּת, השותפות.

יתרה מזאת: הערך העומד בבסיס הכרעה מוסרית הוא זה שנובע מהמעשה הנבחר, החיובי, ולא מהמעשה אותו שוללים. לומר ההיפך יוצר עיוותים. למשל: האם ניתן לומר כי רועי קליין ז"ל קפץ על הרימון בבינת-ג'ביל בשל ערך 'איכות החיים', כי חשב איך יוכל לחיות עם עצמו אם לא יקפוץ? ברור שלא. הוא קפץ בשל רצונו להציל את חיי חייליו והדוגמה האישית שלו כמפקד בצה"ל. מספרת שרה קליין, אשתו:

פעם טייל במדבר יהודה עם חבר. הייתה להם מימייה אחת. כל הטיול נתן לחבר לשתות בטענה שהוא עצמו לא צמא. כשהגיעו למעיין, סיפר החבר, רועי גמר את כל המעיין מצמא. "אז הבנתי שהוא רצה לשתות כל הזמן, הוא פשוט ויתר על המים בשבילי". 

מסתבר שרועי קליין היה תלמיד של בן פטורא לא רק בשדה הקרב. יוצא מכל זאת שהשאלה 'איך תרגיש אם לא תפעל נכון' היא חשובה, אך לא היא המגדירה מהו הערך המוסרי.

ועוד: אם הערך בבסיס הכרעת בן פטורא הוא 'איכות החיים', לא נותרת פעולה מוסרית שאינה ננקטת בגלל זה: עזרה לזקנה לעבור את הכביש היא בגלל ייסורי המצפון שיכאיבו אם אליט את עיני; אבי טויבין שקפץ לירקון להציל את יסמין פיינגולד עשה זאת בגלל רצונו להמנע ממוסר כליות וכן הלאה.

הקלות שבה ניתן לגלוש למסקנה שהערך בו דוגל בן פטורא היא איכות החיים, קשורה לבעיה בסיסית יותר במחשבה ובתרבות המערבית, עליה עמד הפילוסוף ג'ון דיואי בדברים המאלפים הבאים. מעט ארוך, אבל כה חשוב:

"הניגוד של חובה ועניין

דומה, אין לך ניגוד שהרבו לעמוד עליו בדיונים על המוסר כניגוד שבין פעולה מתוך 'עיקרון' לבין פעולה מתוך 'עניין' או אינטרס. פעולה על פי עיקרון היא פעולה ללא פניות, פעולה בהתאם לחוק כללי שהוא למעלה מכל שיקול אישי. ואילו פעולה בהתאם לעניין – כך אומרים – היא פעולה מתוך אנוכיות, לשום טובת הנאה עצמית. במקום ציות לחוק מוסרי בלתי משתנה היא מעמידה את הכדאיות, שמתחלפת לפי צורך השעה…

המלמדים זכות על ה'אינטרס' בוויכוח זה משתמשים כרגיל במונח 'אינטרס עצמי', 'תועלת עצמית'. הללו מניחים הנחה, שאם אין עניין בעצם או ברעיון מסוים, אין כוח מניע, ומסקנתם היא, שאפילו בשעה שאדם טוען שהוא פועל מתוך עיקרון או מתוך הרגשת-חובה, הרי על צד האמת הוא עושה מה שהוא עושה משום ש'דברים בגו' והוא עשוי להפיק מזה טובת הנאה לעצמו. ההנחה נכונה; המסקנה מוטעית. בתשובה לכך טוענת האסכולה האחרת, כי מאחר שהאדם מסוגל למעשה של נדיבות מתוך שכחת עצמו ואפילו מתוך מסירת נפשו, הרי הוא מסוגל לפעולה ללא עניין. ושוב: ההנחה נכונה והמסקנה מוטעית. המִשגה של שני הצדדים הוא במושג מוטעה על היחס שבין האינטרס והאני.

שני הצדדים מניחים, שהאני הוא יש קבוע ועומד, ולכן קיים [רק] בפני עצמו. כתוצאה מכך צפה דילימה קשה בין פעולה לשם עניינו של האני ובין פעולה בלא עניין. אם האני הוא משהו קבוע, עובר לעשיית כל מעשה, הרי שפעולה לשום עניין פירושה מאמץ להרבות קנייניו של האני – אם קניין כבוד ושבח, אם קניין כוח ושליטה או קניין כסף והנאה. מכיוון שכן, עשויה השקפה זו – שיש בה זלזול ציני בטבעו של אדם – להביא לידי טענה שכנגד, שבני אדם העושים מעשי נדיבות פועלים בלא עניין לחלוטין.

אולם כל מי שדן בלי משוא פנים יודה, שצריך אדם להיות מעוניין במה שהוא עושה, שאלמלא כן, לא היה עושהוּ. רופא המוסיף לטפל בחולים בשעת מגפה, בתוך סכנה ודאית כמעט לחייו, דין הוא שיהיה מעוניין בביצוע היעיל של עבודתו, ושיהיה מעוניין בכל יותר מאשר בביטחון חיי הגוף שלו. יהא זה סילוף להניח, כי התעניינות זו אינה אלא מסווה לעניין שיש לו לרופא בשום דבר אחר שהוא משיגו על ידי המשכת שירותיו הקבועים, כגון כסף או שם טוב או מידה טובה; שאין הוא אלא אמצעי למטרה אנוכיית, מטרה שאינה מגוף המעשה…

המִשגה הוא בהפרדה שמפרידים בין אינטרס לאני ומניחים כי האני הוא המטרה וכי האינטרס בעצמים ובפעולות ובאנשים אחרים אינו אלא אמצעי למטרה. לאמתו של דבר, 'אני' ו'אינטרס' הם שני שמות של עובדה אחת; טיבו ודרגתו של הענין שאדם מראה בדבר מסוים מגלים ומודדים את טיבה של העצמיות האישית. תן דעתך, ש'עניין' משמעו ההזדהות הפעילה או המניעה של האני עם דבר מסוים, וכל הדילימה הנ"ל מתערערת מאליה."

(דמוקרטיה וחינוך, תרגם י"ט הלמן, מוסד ביאליק, ירושלים תשכ"ט, עמ' 283-282).

 חג שמח