ביום שישי הקרוב יתקיים מרתון ירושלים השני. שוב ירוצו אלפי אנשים (ואף אני אתנהלה בחלקו לאיטי), ונשאלת השאלה מה הערך היהודי, הירושלמי, ובעיקר הרוחני של המירוץ הזה. הפסוק "סבו ציון והקיפוה" (תהלים מח 13), עשוי אף להביאנו לראות במרתון מצוות עשה של ממש (מן הנביאים, אמנם): רוצו סביב ירושלים והקיפו אותה, גם אם את עיר דוד לא נקיף מכיוון מזרח. אך לא די בכך.

על גשר המיתרים

בשביל להעריך את המרתון, טוב נעשה אם נשוה אותו לגשר המיתרים. גשר זה (מורשת ראש עיר הקודם), אשר היה מי שכינה אותו 'גשר המיליונים המיותרים' (על שם מאות מיליוני השקלים שהוא עלה לעיר, שבה שיעור העוני הוא מהגבוהים בארץ), כולו אומר כבוד והוד.

אולם כל נוכחותו הינה מינה וביה גם יריקה בפרצופה של ירושלים. עיר שיש בה כל כך הרבה מונומנטים הסטוריים, הרי לא צריכה מיתוג מחודש, ואפילו מידי האדריכל החשוב סנטיאגו קָלַטרווה (Calatrava). את המונומנט ההסטורי המרכזי שבה – הר הבית – לא רואים אפילו מרוב אתרי העיר, וכבר הנביא ישעיה רצה שהקב"ה יגביה את המִתחם המקודש, בשביל שאפשר יהיה לראותו ולהגיע אליו מכל העולם: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם" (ישעיה ב, 2).

אמנם, משנבנה הגשר אנו יכולים לומר שיש בו חן מסוים. כשאנו עוברים לידו ומתחתיו, פורטים על נימי לִבנו שבעים מיתריו, ולא רק בגלל שאנו במדינה (ובעיר) שבה קרו כבר אי-אלו אסונות הנדסיים. אבל עצם בנייתו ונוכחותו של גשר זה, שאפשר היה להסתפק במקומו גם בגשר צנוע (ובלתי-תלוי) מאבן ירושלמית, מותיר בעלבונם את הכותל, את מגדל דוד, את חומות העיר העתיקה, את מוסד הרב קוק ואפילו את פינסקר 22. נזכיר ונזכור את חזונו-אזהרתו של מאיר אריאל מפי דניאל:

"כל המגדלים המשוננים האלה הנוגסים בתכלת, כל השפיצים האלה בגרפים…" ('חיית הברזל')

האם נבואה זו מוסבת גם על גשר המיתרים, הנוגס בתכלת? נראה שהמרתון, כפעילות ספורטיבית שאינה מותירה צלקת בעיר, מנוגד בתכלית לראוה (קאלט-ראוה?) הבאה לידי ביטוי בתכנונו ובביצועו של גשר המיתרים. והרי על ההיבטים הפרוידיאניים של המגדל הזה אין כל צורך להרחיב.

על המרתון

מול גשר המיתרים, יש לנו את המרתון המקומי, שנהיה כבר למסורת, ביוזמתו ראש העיר ירושלים, ניר ברקת. לכאורה, המרתון הוא רעיון זר ליהדות: פידיפידס, השליח האתונאי אשר רץ 42,195 ק"מ מהעיר מרתון ועד אתונה בשנת 490 לפנה"ס, לא היה יהודי. האם זוהי 'זֵיעה שבגויים', שלה אמורים אנו להתנגד אפריורית?

מחשבה נוספת מעלה כי המרתון רווי בערכי רוח יהודיים: נפש בריאה בגוף בריא, "לא לקלים המרוץ" (קהלת ט 11, כלומר שטוב לו לרוץ דוקא למי שיש לו קלוריות לשרוף) ועוד. אולם ישנו ערך נוסף, רוחני, המתיישב עם נטייתה של היהדות להמנע מקידוש המרחב, לטובת קידוש הזמן, כפי שכתב הרב אברהם יהושע השל על רעיון ומצוות השבת ביהדות.

בניגוד למונומנטים כמו גשר המיתרים, המדגישים את הסטטי, הנאדר והמתוחזק נגד כוחות הכבידה (וההגיון) באמצעות כבלי פלדה, הרי שריצה בחוצות ירושלים מדגישה שתי תועלות חשובות: האחת, כבוד לאתרים המרשימים שעוברים על פניהם בעת הריצה. השניה, המרתון הוא בעצמו 'ישות' וירטואלית. הוא במובן מסוים מונומנט בזמן (ולא במרחב), בחינת מה שאמר אברהם יהושע השל על קדושת השבת, שהיא מִקדש בזמן ולא במרחב.

כך גם במרתון, יש בו דבר שאי אפשר לתפוס אותו: הוא פעילות ולא אובייקט. כמו שיח הסְנֵה בהר חורב, אולי אף מעין הקולות והברקים בסיני, שאין דרך ללכת ולראות אותם היום בג'בל מוסא או בהר כרכום. כמו משה רבנו, שאין לנו מאוזוליאום לפוקדו שם; מה שהיום היה אולי גורם לועדת חקירה על חוסר התיעוד והשימור, נהיה לאחד מסודות קִסמהּ של היהדות, והמרוץ בהחלט משקף זאת. המרתון מרומם את נפש משתתפיו ומביא כבוד לעיר, בלי שהוא נוגס בקרקע שתחתיה, באנשים שבתוכה (אלא אם כן הם צריכים לנסוע ברכב בזמן המרוץ – שכן הכבישים סגורים) או בתכלת שמעליה. לתושבי מערב העיר זהו מעין יום כיפור תעבורתי, המעורר לכל הפחות מחשבה על המוביליות של התושבים שממזרח לחומת ההפרדה גם בשאר ימי השנה.

עם כל הביקורת שישנה לעתים על עיריית ירושלים, ראוי להודות על המפעל העממי הזה, המעודד פעילות גופנית ומזמן מפגש אנושי מגוון וקוסמופוליטי, אשר נותן לעיר ולאתריה כבוד והכרה בעולם, ואף בתוככי ירושלים. הללויה.