לא ברור האם הערבה היא חלק מגבולות ההבטחה של ארץ ישראל המקראית, ומכאן אולי התפישה העצמית המקומית של חלק מתושבי הערבה כמעין 'אוסטרליה' דארץ ישראל. 

כשבן דודי אבישי ברמן הקים (בעזרת רן שדה ואנשים טובים רבים ממושבי הערבה וממכינת עין פרת) לפני כמעט שלוש שנים את מכינת ערבה במושב חצבה, הצעתי לו שהמשפט שיהיה על ארון הקודש במקדש-המעט של המכינה יהיה 'מכסא כבוד חֻצבה לגור בארץ ערבה'. אל תקרי 'חֻצבה' (בקובוץ) אלא 'חָצֵבה', כלומר מושב חצבה, הנמצא בערבה התיכונה. משפט זה, של ר' שמעיה קוסון (צ' אפריקה, מאה 16), מתוך הפיוט אודה לאל (או 'שימו לב אל הנשמה'), מוכר כיום גם מביצועו המופלא של אביתר בנאי בשיר 'כוכבי בוקר':

השיר משקף תפישה אפלטונית לפיה הנשמה שלנו, שהיא אבן טובה ואצילה, ירדה לעולם הזה העכור מעולם עליון, אלוהי, נעלה: "מכסא כבוד חֻצבה לגור בארץ ערבה". לא הפייטן ולא המקרא לפניו (שאצלו המילה 'ערבה' היא שם נרדף לישימון) שיערו שהערבה תהיה למה שהיא היום, קרי: ביטוי מרשים ליכולת הציביליזציה האנושית והחקלאות הישראלית לחיות בשלום עם האדמה החולית והיעדר המים.

ועם כל הטכנולוגיה הזו, נותר עדין בערבה חותמו האוורירי והחידתי של העלום, הנעלם, הנעלה. המשורר יעקב אורלנד (2002-1914) כתב בשירו "שקר" (תודה לאלירז על ההפניה לשיר):

"לפעמים ניעור בי יצר

לברוח יחידי אל המדבר,

אל מכתשי-הסלע הגדולים במרחבי הערבה,

מול הצוקים הנשאים בשמש-יום וסהר לילה,

ולצעוק אל ההרים אשר נולדו אמת:

שקר, שקר, שקר!

אני יודע כי הד לא יענה

ונשר לא ירום מראש הצוק

ואדוני לא יופיע מהר פארן."

אבל מי יודע, אורלנד היקר? כיון שכבר הופיע ה' פעם מהר פארן, אולי בכל זאת יופיע שוב באזור. באמת שאין לדעת. הרי כפירה אמיתית לא תכפור באפשרות שהיא טועה. 

עונה זו נעימה במיוחד בערבה, כאשר בחורף כסדרו (כמו השנה) קר מאד בארץ הנושבת. 

ערָבָה ערֵבה שתהיה.