[פורסם באתר 'מדרשת', בכתב העת עמודים (ביטאון הקיבוץ הדתי), גליון 754 (תשע"ב), עמ' 20-18, וכן בלב לדעת, גליון 4 (תשע"ה), עמ' 23-20]

בית מדרש בית

מהו בית-מדרש יהודי מתחדש בשבילי? מחשבות על לימוד והנחיה

בבואנו לתאר את בית המדרש היהודי המתחדש והרב-גוֹני, מעט קשה להפריד את הצורה והתוכן, את ה'בית' ואת ה'מדרש'. הא בהא תליא. אנסה בכל זאת לאפיינו בכלליות (בלשון זכר אך בפנייה לשני המינים). דברים אלו נכתבו בהשראת חוויית הנחיית לימוד בית-מדרשי של 'אלול' לקבוצות 'תגלית' בקיץ תשע"א ובאופנים רבים בהשראת הגותו של מרדכי רוטנברג. תיאור זה של בית המדרש הוא מזיגה של המצוי והרצוי. בתפילה שהמצוי יתרצה והרצוי יתמצא.

א. ראשית, זהו בית. מקום שרוצים לחזור אליו ולהגיע אליו.

בית כמו האות בי"ת, שיש לה פתח. הפתח הזה פונה פנימה וקשוב לקולות שבתוך הבית. אבל גם כמו האות תי"ו, הקשובה לקולות שמחוץ לבית, לתבונה שבאחרים ולחכמה שבגויים. במסכת ברכות אמר רבי יוחנן "אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות". אם אין לימוד טוב שאינו בבחינת תפילה, אפשר לומר על גבי המימרה של רבי יוחנן כי אין לומדים אלא בבית שיש בו חלונות. ובין הבי"ת לתי"ו שכינה, אם זכו.

אבל גם אין פתח בלי קירות, בלי גבולות. גבולות הבית הם קירותיו, שהם מטאפורה למקומו ההסטורי של הטקסט הנלמד, למיקומו במקום ובזמן, בתקופה ותרבות מסוימים. בלי קירות אלה אין הֵקשר ללימוד והוא מרחף לו בחלל הפנוי. תיתכן חוויית לימוד טובה המתעלמת מההקשרים, אך בודאי שמוּדעות להם מעשירה את הלימוד.

בית מדרש הוא מקום, פיזי אך גם נפשי, רגשי וחברתי, שהבאים אליו מרגישים מוזמנים. הזמנה לשון זימון, המרמז על זמן מסוים אך גם על עדה מסוימת, קבוצה המתקבצת כדי לזמן לעצמה חוויה, הרוצה להזמין ללימוד מישהו נוסף שאינו חלק מיידי ממנה. הזימון מזמן שותפות וידידות-נפש: 'שלושה שישבו כאחד'. בית מדרש הוא אם כן מקום שבו נקבוביות הלב נפתחות והקארמה טובה והמוזה מדברת ובקיצור: השכינה שורה בו. שורה בו אך גם משתעשעת לה במשחקי מחבואים. לכן זהו מקום המחפש את מקומו של מקום.

בבית הזה אין היררכיה קשיחה, אין 'מרצה' ו'שומעים', אין 'יצרן מוסמך' של ידע ביהדות ולקוחות שרק לוקחים ממנו. נכון, יש בו מנחה ויש גופי ידע רלבנטיים ללימוד שההיכרות איתם בונָה שלבים ורגעים מסוימים בלימוד, אך המנחה הטוב הוא זה שמשליך עצמו מנגד אל הלומדים, פונה אליהם, אל דעתם, אל תובנותיהם, רגשותיהם והשקפותיהם בצמא, מעוניין בהם באמת ובתמים. שמות הלומדים ובתיהם (רוחניים, גשמיים) הם אולי הדבר החשוב ביותר, שלעולם לא תהא התעכבות עליו (בתחילת הלימוד אך גם במהלכו) לבזבוז זמן. לימוד מעמיק ככל שיהיה, תמיד עיקרו פנייה אל הלומדים עצמם, כבני אדם, כבעלי רגשות.

המנחה אינו בא ללימוד תחת האוטוריטה האינטלקטואלית אלא מתוך מודעות קבוצתית, שיתופית, מאזינה. הוא נרגש לקראת המפגש הראשון עם הקבוצה, כיון שדינמיקה חדשה עם קבוצה תמיד מפתיעה ומחדשת, אך בעיקר כי הוא יודע שיזכה להכיר אנשים ודעות שונות וכי עצם האִתגור של זהותו העצמית מרתק אותו, מחיֵה אותו.

משעשה זאת, הרי שהפך את עצמו לשליח-ציבור, לשמָש. הוא משמֵש את קהילת הלומדים, מעביר אליה מאורו (וכמו נר – אינו חסר בכך דבר) ויודע שעיקר המצוה – הם הלומדים. במובן נוסף, המנחה הוא יְרחִי, 'לֵית לֵיה מגרמיה [אין לו מעצמו] כלום'. מטרתו היא לשקף לקבוצה וליחידים שבה את אורם אך גם את חֵשְכָּם (באופן בונה, כמובן), אם דברים שייאמרו יראו בעיניו מוטעים; תפקידו להנכיח את הקירות המטפוריים של הבית, שעלולים להתנגש בהם מתוך עקמומיות מחשבה; משימתו למנוע את המחשבה (שיכולה לעלות על דעת הלומדים) שהכל 'בְּלָה-בְּלָה', הנובעת מלגיטימציה מוחלטת לכל דבר שנאמר, מחשבה שהיא פירוש מוטעה של הפוסט-מודרנה (ויישום פשטני של עקרון התקינות הפוליטית). הֵיה משתוקק בחתירתך לאמת ובאותו הלהט נסה לאפשר קיומן של אמיתות אחרות.

אמנם, בשביל שללימוד תהיה משמעות, חייב להיות מושג (ולו תיאורטי) של טעות ומִשגה. הסכמה מעוּשָה של המנחה עם דברים ששמע, הנובעת מרצון לנהל את הלימוד "על מי מנוחות" – אך למעשה מְתחזקת אווירה של 'תקינות פוליטית' חסרת ויכוח – מביאה את הלימוד למנוחות. את הביקורת והמחלוקת יש, אמנם, לקיים מתוך רחישת כבוד אמיתי לאדם שמולך. הדהדו את הטוב וגם את הרע. אבל גם את הרע הדהדו בטוב. השאירו את השותפים ללימוד בבית.

ב. שנית, זהו מדרש.

מדרס. אסקופה. פתח. מקום שבעצם אינו בית, אלא הוא כולו חלונות, בית זכוכית שכולו מביע את מה שמחוצה לו ומעבר לו. את העולם. כמו המדבר, בו נתנה התורה, מקום הפקר, שכולו חול וכולו קודש. כולו ערבה וכולו עננה. אולי לכן הביא רבי יוסי משמו של רבי אליעזר: "אל יעמוד אדם במקום גבוה ויתפלל, אלא במקום נמוך ויתפלל, שנאמר: "ממעמקים קראתיך ה' (תהלים קל)". הפתיחות הזו לעולם היא ענווה. עניוּת מסוימת.

יש בו סוד, במדרש. יש בו העלֵם. הוא שביר. הוא חסר. הוא דורש השלמה. דורש השתלמות. הוא תמיד-רש. אין לו את מה שיהיה לו – אולי, בעזרת הלומדים – אחר כך. וה'יהיה' הזה תלוי בלומדים. המדרש כל כך תלוי, שבלעדיהם הוא פשוט לא יתרחש; הוא איננו 'יהיה אשר יהיה'. הוא לגמרי 'נודע בשערים', כפי שדרש הזהר על האל; באופנים בהם יחשבו ויתפסו את המדרש והיהדות והעולם, כך יהיו. אין בבוידעם של בית המדרש נקודת מבט מוחלטת, מה שמכונה בלע"ז 'תצפית משום מקום'. לכן בבית-המדרש דוקא 'מצפה שבוּר' הוא מצפה שלם. בִּרְכַּת אלהים – תלוי.

שיטת ה'סמוֹך' של המדרש היא המובן החיובי (היחיד?) של השיטה הזו. היא עובדת, רק אם תסמכו פסוק לרעיון, אם תדרשו את הדרוּש-דרישה. אם לא תפרשׁו מהראוי לפתירה. אם תזכרו שכל פתירה היא גם פרימה, חיבור ואריגה של בגד שכעת מתכתב עם בגד אחר. ושפרימה במלרע היא גם פרימה במילעיל, כלומר: ראשית, התחלה. ושׂוּמה עלינו לא לבגוד בבגד, כלומר בטקסט, במלבוש הרוחני שעל רקימתו אנו אָמוּנים.

תֵּן לַמִּלִּים לַעֲשׂוֹת בְּךָ, תֵּן לָהֶם הֱיֵה חֹפְשִי (יונה וולך). תן ללומדים וללימוד "לַעֲשׂוֹת בְּךָ". להפוך אותך לחלק מהמעגל. עליך לדעת להיות מופעל ולא רק מפעיל. "תֵּן לָהֶם, הֱיֵה חֹפְשִי". ובעת שתתן להם [1] באמת את חלקם כשותפים-יוצרים משמעותיים בלימוד – תהיה בן חורין. מנחים עבדי עצמם – עבדים הם; עבדי הלימוד, השיחה, המחלוקת לשם שמים – הם לבדם חופשיים.

במדרש, ההקשרים נהיים רחבים מאד. הוצאה מהקשר אחד [2] היא תמיד הכנסה להקשר אחר. ישנם הקשרים שהם חלק מהלך-הרוח הלימודי, ויש הקשרים המועלים על ידי הלומדים, שחיבורם לנושא נראה תלוש. מלאכת ההנחיה היא לנסות לא לדחוף אסוציאציות שכאלו באמת-הבנין הפדגוגית שבידך, אלא להשתדל להשתהות במקום שהועלה ולהבין את החיבור שנוצר עם הטקסט, לשרשר את הענף אל השורש. אמנם בתור מנחה הלימוד, מטרתך היא לאזן בין הישענות על מערכת ההקשרים הקיימת לבין בריאת הֵקשר חדש ומשמעותי שיאיר את החיים מכיוון חדש ובלתי צפוי. בבית המדרש המתחדש והמגוּון, אנו משתדלים אחרי הדיאלוג והרלבנטיוּת להטוֹת.

והרש הקרֵב יחוּבָּק. הפועל דר"שׁ הוא היפוכו של שׂר"ד, גם של הישרדות במובן הכוחני של המילה וגם של השררה. הגישה הבית-מדרשית היא לפיכך הכלתית באופייה. מעגל הלומדים מסמל את הנחיצות של כל אחת מ-360 זויות הראיה לטובת השכנת הרמוניה אך גם לשם המאבק על הצדק והאמת והשלום, המחלוקת לשם שמים. על מבנה הזכוכית התחוּחַ של המדרש אי-אפשר להשען בעונת השלגים, לא יקפא עליו אדם מקור כהִלל בארובה; הלומדים יבחינו בו, יזמינו אותו, ידרשו בשלומו. בית המדרש – בית זכוכית הוא, שאינו מונע מאדם את הזכות להשתתף בו. זהו מעגל המכונס פנימה ופונה החוצה בו-זמנית.

"שבעים פנים לתורה" – וגם ללומדים. הלימוד הבית-מדרשי מבוסס על ראיית-פניהם ולא על פניית-עורף להם. הלימוד הבית-מדרשי מתרחש במעגל, לא רק כי כך כולם רואים את כולם הכי טוב באופן טכני. המעגל – כמו שהרגיש חוני – הוא התחייבות, התחייבות לכלול את כולם, להתייחס לדעות של כולם, גם כשקשה ודוקא כשקשה: 'אין בעיה, אין בעיה; יש בעיה – יש בעיה'. כשכולם מסכימים על הכל, אין בעיה. אולם רגעים של מחלוקת קשה הם לא כשל בהתנהלות בית המדרש, אלא אדרבה, הם אתגרים והזדמנות לחוות ולראות את עוצמתו היהודית המפרה.

שבעים הוא גם מנין כן בגימטריה, ואף זה הוא ממאפייני המדרש. הוא 'כן', כי הוא חותר לאמת של כל אחד מהלומדים והוא נוגע בקיומם, נוגע לקיומם. 'כן' משמעותו היא גם חיובי, אבל לא רק במשמעות האופטימית של המילה אלא גם במשמעות ההתחייבותית של המילה. אנו לומדים כי אנו מאמינים שבית המדרש הוא חלק מהחיים. לכן הלימוד מחייב אותנו לחתור לתיקון עצמנו, לתיקון החברה, לתיקון העולם. הלימוד הוא קיומי לא רק כי הוא בנפשנו, אלא כי הוא מקיים אותנו – משיב את נפשנו, גורם לנו חיוניות. הוא גרסא דינקותא, גם כי הוא מחזיר אותנו תמיד לידע וחוויות קודמים, אך גם כי הוא מציב אותנו במקום הכה-מבורך של הינוקא, של הילד: מקום בו אנו מבקשים מהעולם ליילד עבורנו הסברים, פשרים וחידושים.

המדרש ניתן למשוטטים – בהליכה, במחשבה. כמו המילה 'פדגוג' המשקפת קשר אטימולוגי וענייני בין לימוד להליכה, שבעים הוא גם מנין נְהִיָה, קרי: חיפוש ותהיה. בלעדיהם אין לימוד בכלל או לימוד בית-מדרשי בפרט. המדרש משוטט כי כמו בְּשָיִט, גם בלימוד אינך יודע אם תחזור (ואף אינך רוצה לחזור) לנקודת ההתחלה. אנו שטים בים המקורות – הלכה ואגדה, קבלה ופילוסופיה, שירה ופרוזה, אות, תמונה וצליל. מרגע שהרמנו עוגן אנו מקבלים על עצמנו להפליג לאופקים חדשים. יהושע סובול כתב: "שוב לחזור וללכת יחף [3] על שברי זכוכיות". אם תרצו, זהו המדרש כולו, ופירושו? אמור לי אתה.

ג. ושלישית, הלימוד הוא סוף סוף גם בית.

כי מהבית באת ואליו תשוב. ביתך, אשתך, אישֵך, משפחתֵך, חבריך, קהילתך, עמך, עולמך. ראויה היא חוויית הלימוד בבית המדרש היהודי המתחדש לבנות את ביתך אחרת, טוב יותר, משהיית בונה אותו בלעדיה.

[1] מדוע נקטה וולך לשון "להם", והלא 'מילים' גוף נקבה הן? הוה למיתני "להן"! מכאן למדנו: "להם" – אלו גם הלומדים, נשים ואנשים כאחד.

[2] "מלמד שאין מרצים", אמר רבי יוסי בסִפרא. בית-המדרש אינו מבוסס על הרצאת ידע חד-כיוונית (גם אם המנחה יכול לעשות זאת בפורום מסוג אחר), אלא על דיאלוג רב-מימדי: בין רעיון לטקסט המקראי המקודש, בין הלומדים לזולתם ולאלוהיהם, בין רעיונות למחשבות, בין היהדות לשכנותיה. אם תבדקו, אגב, תראו שרבי יוסי אמר משפט זה בהקשר שונה לגמרי, אך ההוצאה מההקשר המקורי היא מלאכה יהודית עתיקה: הוצאה של הלכות ואגדות לְאור אחר, בו יובנו אחרת.

[3] אבל… האם 'קריאה יחפה' היא מן האפשר? ואם כן, יחפנוּת ממה? מסמכות רבנית? מסורתית? מהנחות מוצא כלשהן? אולי רק צריך להיות מודע להן? האם נעליים פרשניות חייבות לסנדֵל את הלימוד? האם סנדלינו נועלים את זרימת הלימוד? ישפוט נא כל אחד מה ההרגל המדרשִי המיטבי שלו.