דברים אלו נכתבו בימי מאבק המורים בו השתתפתי בחורף תשס"ח. החיבור לכרם נבות נשמע אולי מוגזם בהקשר לצווי המניעה באמצעותם ניסו להכריחנו לשוב לכיתות, אך אנו רואים היום שלאורך השנים האחרונות גם העובדים הסוציאליים, הרופאים והמתמחים נוּפנפוּ בדרך זו.  האם המערכות הציבוריות בישראל נמצאות בדרך ליציבות לאור הרפורמות ש'הושגו' איתן? עד מתי יעליבו אנשי האוצר את העמלים על קיום רווחתה של המדינה ברפורמות שמשמעותן היא כי במצבם הנוכחי הם בטלנים?

בשנה שעברה (תשס"ח) לימדתי את סיפור כרם נבות (מלכים א, פרק כ"א), כחלק מרצף שיעורי התנ"ך בכיתה י'. לא בכל פרק זוכה מורה להתרגש ולהתפעם מהחומר אותו הוא מלמד. מהתפעמות זו לא הצלחתי להיגמל במשך ימים ארוכים. העליתי את תסכולי מעלילת הסיפור על הכתב (בשיר הרצ"ב בסוף קובץ זה): איך יכול להיות שכרמו של אדם נגזל ממנו בחסות החוק?! שתיקתו של אחאב – ניחא, אולם מה עם כל שאר הדמויות?

שתיקת הגורמים שהיו אמורים להרים קול צעקה מסביב נבות ומשפחתו – צריכה לקומם אותנו, הקוראים. איך יכול להיות שצווי המלכה איזבל המוסווים בתהליך 'חוקי' – אינם מעורר כל ביקורת בקרב אנשי יזרעאל?

משהו מהאוירה הזו נותר, חוששני, גם בישראל של שנת 2007. מעטה שלטון החוק מאפשר, כך נדמה, לדברים רבים לקרות מבלי שיוצב לידם סימן שאלה.

האם יכול להיות שצו יהיה בלתי מוסרי? האם על החוק היבש לבדו אנו חיים? האם יכול שר אוצר לומר בפסקנות כי אסור למורים להפר צו של בית משפט, באשר הם מחנכים? האם מושג הפקודה הבלתי חוקית בעליל שייך רק לשדה הקרב?

אחשדרפני המלך מיהרו לדין,

בקשו הם מהשופט את לב המורים להשמין,

לשלוח אותם בחזרה לכיתות ואת אוזניהם לאטום,

באשר יֹאבדו ימיהם ולילותיהם.

פקד באוֹן כהן הוֹן:

אֶת-מַתְכֹּנֶת השיעורים והמטלות

אֲשֶׁר הֵם עֹשִׂים תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם –

תָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם.  

לֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ!

אמר נבל בליבו ובראש חוצות

(וגם אותו ראש ממשלה לשעבר, המקצץ בנטיעות):

כִּי נִרְפִּים הֵם עַל כֵּן הֵם צֹעֲקִים לֵאמֹר:

תנו לנו תנאים ללמד, כי כך אי אפשר לחנך!

אין זה כי אם במורים לא איכותיים בעליל עסקינן.

נשליכם ליאוֹר השוק החופשי ונראה מה תהא אז משכורתם!

ויאמר בעת ההיא לאחשדרפניו:

תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר. 

קָשְתָה עלי עֶבְרָתָם, הבה נשלחם לבתי הספר!

אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל, ובא לציון גואל!

וַיֵּצְאוּ שופטי בית הדין לעבודה וַיֹּאמְרוּ אֶל-הָעָם לֵאמֹר: 

נִכְתָּב הצו וְבְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ נֶחְתָּם.  

כֹּה אָמַר כֹהן-הון: אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תוספת. 

אַתֶּם, לְכוּ קְחוּ לָכֶם מקצוע אחר אֲשֶׁר תִּמְצָאוּ.

מי שלא טוב לו – הביתה! – כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר. 

וְנִשְׁלוֹחַ סְפָרִים בְּיַד רָצי הרגלים האלקטרוניים והיומיים

אֶל-כָּל-מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ לְהַשְׁמִיד את החינוך הציבורי

וּלְאַבֵּד אֶת המשותף ליְּהוּדִים מאביון וְעַד שאנן,

טַף וְעל יסודי בְּיוֹם אֶחָד,

וּשארית פליטת רוח המורים – לָבוֹז ולבוּז.

וְארץ הקודש – נָבוֹכָה:

כיצד זה קרה, נבעטו הלויים תופשׂי התורה ומחנכי העם

בבושת פנים על ידי כבוד השופטים,

למרות רצון רוב שבטי ישראל,

כיצד זה רוצה סריסת החינוך

להרוס לו לעם את כור ההיתוך (ביתרת מובנו החיובי)?

להשיב ימינו כשנים קדמוניות: בני הגבירות ובני השפחות.

כיצד זה גרם אותו כהן-הון סריס

לציבור שלם כלפי המדינה להתריס?

והנורא מכל: כיצד קורה שמחנכי הדור

בין דָּתֵי הַמֶּלֶךְ לדתי השכל והלב מתבקשים לבחור?

לא נותר לי אלא לסיים בתקוה שהשיר הבא אינו משל למדינתנו הדואבת,

כי שוֹב-נשוב לכרמנו, שדה החינוך, בגו זקוף ובגאוה אמיתית,

וכי ישכילו מנהיגינו, אחשרדפניהם ויועציהם להבחין בין

'אם עַל הַמֶּלֶךְ (ופטרוניו) טוֹב'

לבין 'מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכת' 

עם אלוהיך ובעיקר עם בני עמך.

מענין לענין צירפתי כאן את שירי 'שתיקת יזרעאל' שאמנם על כרם נבות נסובה,

אך אבוי לנו אם לא נשאל את עצמנו: האם אין בנו שֵׁמֶץ מֶנְהה?

נוף הנשקף מתל יזרעאל, מיקומו המשוער של ארמון החורף של אחאב