חינוך וגבולות: בין זכויות היחיד לטובת הכלל
בעיות משמעת וגיבוי במערכת החינוך
שנת הלימודים עומדת בפתח ושוב ישאלו המורים את עצמם האם המנהלים יגבו אותם אם יופיעו בעיות משמעת של תלמידים בעייתיים. בשנה האחרונה שמענו ששר החינוך גדעון סער הצהיר כי ייתן גיבוי לצוותים החינוכיים במקרה של אלימות וכי תתאפשר הרחקה מיידית במקרים כאלו. בימים האחרונים עלתה גם שאלת הצבת מצלמות האבטחה בבתי הספר – בתור נסיון ליצור משמעת.
ברם, ככל שהדבר תלוי בתחושה הקשה שמאחורי אלימות בלתי נסבלת עומדים הורים שלרשותם עורך דין ממולח, עלולים להיות הישגי משרד החינוך – והמצלמות – מוגבלים בלבד. דומני שלצד פתרונות פדגוגיים הקשורים ליחס שבין משמעות למשמעות, הבעיה הכללית של היעדר הגבולות בבתי הספר תוכל להצטמצם רק תוך יצירת איזון אפקטיבי של שיח הזכויות והחובות.
חוק זכויות התלמיד או התלמידים?
לפני כחצי שנה אמרה ח"כ ד"ר עינת וילף, מקימת הפורום בכנסת למען קידום מעמד המורה, כי תפעל לביטול חוק זכויות התלמיד (התשס"ה – 2004), כיון שאינו מאפשר לאנשי החינוך לבצע את תפקידם במִשמוּע תלמידיהם. אמנם, אפשר והצעד הזה חריף מדי וכי נדרש שינוי אחר: שינוי שמו של החוק ל"חוק זכויות התלמידים".
מה ההבדל? הוא אינו כמותי גרידא. בדומה למושגים אחרים מתחום זכויות הפרט, גם חוק זה מנוסח בלשון יחיד ("זכויות התלמיד"), באופן המקשה ליצור או לייצב נורמות חברתיות תקינות במערכת החינוך, כי ברגע שהאינדיבידואל הוא המרכז ובעל הערך האולטימטיבי, שאלת המרקם הכיתתי, שאלת זכותם של כלל הלומדים לאקלים ולחינוך טוב – נהיות דה-פקטו למשניות.
כשאנו מדברים על "זכויות התלמידים", אנו משתמשים במינוח המכניס אותנו לשדה אחר לגמרי. לא עוד התלמיד כ'אי' בודד, אלא התלמידים כקבוצה וכמי שזכויותיהם באות לידי ביטוי בשמירה על התקינות של הכיתה ובית הספר. "אף אדם אינו אי", כפי שכתב לפני כחמש מאות שנים המשורר האנגלי ג'ון דאן. כשהמינוח הוא "זכויות התלמידים" – ברור לכל כי זכות הכלל אינה נחותה מזכויות הפרטים המרכיבים אותו, וכי מי שמקלקל מארג זה אינו זכאי לחסינות. אמנם, מעבר למתח בין יחיד וקבוצה, טמון בחוק זכויות התלמיד כֵּשל נוסף, והוא נושא הזכויות והחובות.
האם יש בבריכה שלט המודיע על "זכויות המתרחץ"?
חלק ניכר מהקושי ביצירת אקלים חינוכי ובמשמוּע תלמידים בעידן שלנו נובע משיח הזכויות בחברה המודרנית שהשתמעותו המיידית אצל תלמידים מסוימים היא: אני המלך, השאר – שיקפצו לי. גם קיומו של חוק חינוך (לימוד) חובה התש"ט – 1949, שמטרתו הראשונית היתה והינה חיובית, מעביר לתלמידים מפריענים מסר (כוזב, אמנם) ולפיו הם בעלי הבית, בעוד הצוות החינוכי הוא השבוי בידיהם. השילוב בין חוק חינוך חובה לחוק זכויות התלמיד הוא אפוא נפיץ, כי השתמעותו הישראלית היא 'שרשרת חסינות' למי שפוגע בחבריו לכיתה ובמוריו.
נכון, אין זו חסינות מוחלטת, אך תחושת חוסר האונים מול תלמיד המנפנף בחוסר הלגיטימיות של הרחקתו מהכיתה או מבית הספר היא בלתי נסבלת לאנשי חינוך. אנו לא אמורים להתמודד עם מציאויות כאלו. עבודה חינוכית של ליבון, הבהרת והסברת הגבולות ונסיון להבין את המקום ממנו נובעים קשיי התלמיד הינם הכרחיים, אך מערכת החינוך נמצאת במקום שבו ברור כי נסיונות ההכלה של אנשי החינוך הם מוגזמים ומזמינים בעצמם קשיים ובדיקת גבולות נוספת.
הדוגמה שנתתי בכותרת מדגימה את בעייתיות שיח הזכויות: האם יש צורך לכתוב בשלט הכניסה לבריכה כי זכותו של המתרחץ היא לשחות בבריכה? כמובן שלא. מה בכל זאת כתוב? "חובות המתרחץ", למשל: התקלחות לפני הכניסה לבריכה, תנאי כניסה ושהיה במים וכן הלאה. טבע הדברים הוא שברגע שהחובות ממולאות על ידי באי הבריכה – מימוש הזכויות של כלל המתרחצים הוא כמעט מובן מאליו. במצב כזה ברור גם מה מותר ומה אסור. אבל במצב של ריבוי 'שלטי זכויות' – האיזון בין השמירה על הנורמות למילוי רצונות הפרט מתערער.
מערכת החינוך – מזכויות לחובות
גם בבתי הספר, טוב יעשו אם יוצב שלט שבו כתובות הנחיות לבאי בית הספר, מורים כתלמידים, באותיות של קידוש לבנה: "יש לשמור על כבודם של כל השוהים בבית הספר", "אין להשחית רכוש – העבריין יסולק ויוענש כחוק" וכן הלאה. עמימותן של נורמות בחברה הישראלית מורגשת גם בבתי הספר, אף שעם כל הפרובלמטיות שהוזכרה כאן, הרי הם מאחרוני המעוזים של השאיפה לאנושיות ומימוש ערכים של כבוד האדם.
הדרך לחזק את הנורמות ולטפח אקלים חינוכי טוב יותר, שבו ידעו וונדליסטים ומפריענים כי יש גבול לפוגענותם, היא על ידי הצבת גבולות ברורים יותר וברי-אכיפה. תפקידו של משרד החינוך בענין זה הוא לייצר סטנדרטיזציה של הגבולות הבית-ספריים ולגבות את הצוותים החינוכיים בכך.
נדמה כי מערכת החינוך אכן צועדת בכיוון שהותווה בדברים אלו. עם או בלי מצלמות אבטחה במסדרונות, חשוב להבהיר שהדיון איננו מסתכם בזכויות האינדיבידואל וכי יש כאן תמונה חברתית הקודמת מבחינה לוגית ומעשית לזכות היחיד לעשות ככל העולה על רוחו. תובנה זו עשויה להועיל גם בהקשרים נוספים בחברה הישראלית, אשר עודנה תרה אחר האיזון הנכון והמועיל בין זכויות היחיד לטובת הכלל.
לשון אחרת 
האם זו תחילת הדרך לכיוון פשיזם? ברגע שמגבילים את חירויות הפרט בצורה כזו,
אין לדעת איפה זה ייגמר. לכן אני נגד.
שמואל היקר,
אין זו תחילת הדרך לפשיזם, אלא נסיון להצלה של בתי הספר מאינפנטיליזציית יתר באיצטלה משפטית.
כלומר: זהו ניסיון להצלה של בתי הספר מיחס תינוקי וחסר אחריות כלפי התלמידים, הנשען על שיח זכויות שאינו מביא למימוש זכויות של מירב התלמידים. אם נציב בפני התלמידים חובות ברורות, הם יכבדו זאת. במובן זה, הבעיה היא קודם כל שלנו, המבוגרים.
טוב מאד.
אולי זה יעזור לשרש את שיח המורה ה'משתלט' על הכיתה,
ובמקומו להנהיג יחס של כבוד למורה.